יום גשום אחד חזרה בתי מהגן יחד עם צהלה (שם בדוי) חברתה הטובה.
הן נכנסו הביתה סחוטות מהגשם ומיד השליכו את מעיליהן לרצפה. כבר ממבט חטוף בצהלה ראיתי שהיא חולה.
עיניה היו מכווצות, אפה אדום, ומהרגע שהתיישבה על הספה בסלון לא הפסיקה לדבר בקול יללני.
התקשרתי לאמה להגיד לה שהבת שלה חולה וכדאי שתראה רופא בהקדם.
האמא החלה להתנצל, שדווקא לקחה אותה לרופא בבוקר והוא אמר שהכל בסדר.
"את מרשה לי להציץ לה בכפות הרגליים ולנסות להבין דרכן מה המצב?" הפתעתי אותה בשאלה.
"בטח" היא השיבה והבטיחה לחזור כמה שיותר מהר מהעבודה שלה.
חלצתי לצהלה את מגפיה, הסרתי בזהירות את הגרביים שהיו דבוקים מרטיבות ועוד לפני שבכלל נגעתי בכפות רגליה יכולתי לראות שהאזור המייצג את ריאותיה בוער בצבע אדום. נגעתי במצחה. הוא היה חם מאד.
מרחתי על רגליה קרם והתחלתי לעסות בעדינות. כשנגעתי באזור של הריאות היא ממש בכתה.
זכרתי היטב את מה שלמדתי פעם אצל ד"ר דה-מוסקיטה, שקול יללני יכול בהחלט להצביע גם כן על דלקת ריאות.
היה לי ברור שהיא סובלת מדלקת ריאות חריפה.
ניסיתי להרגיע אותה עם עיסוי עדין של כל כף הרגל, עשיתי לה סיבובים עדינים עם האגודלים שלי ברפלקסים של מקלעת השמש והכליות, ואז חשתי משהו מאד מוזר!
משהו בכליות שלה לא היה נורמלי בכלל. ברגל השמאלית יכולתי להרגיש את האנרגיה של הכליה ואילו ברגל הימנית - כלום... מה קורה פה לעזאזל? חשבתי בשקט לעצמי.
המשכתי לעבוד עוד כמה דקות על הריאות והסינוסים ועל כל מערכת החיסון שלה,
ולבסוף השכבתי אותה על הספה, מכוסה בשמיכה, עד שאמה תבוא לקחת אותה. היה לי הרבה מה לומר לאמא שלה!
כשהיא סופסוף הגיעה, עמוסת רגשי אשמה, אמרתי לאמה מיד לקחת את צהלה בדחיפות לרופא.
"אבל הרופא ראה אותה הבוקר ואמר שאין לה כלום" ניסתה להתגונן.
"אז תחליפי רופא!" אמרתי לה בחדות. "או שתסעי איתה עכשיו לבית חולים. יש לה דלקת ריאות רצינית מאד ואי אפשר לשחק עם זה. היא חייבת לקבל אנטיביוטיקה עכשיו!"
ראיתי על פניה את ההתלבטות מה לעשות.
"וגם..." הוספתי, הפעם בהיסוס, כי לא ממש ידעתי מה לומר לה, "אם כבר תיקחי אותה לבית חולים, תבקשי גם שיבדקו מה קורה עם הכליה הימנית שלה..."
ראיתי שהיא נדרכת: "מה ראית בכליה הימנית שלה?"
לא ידעתי מה לומר. בעצם לא ראיתי כלום, וזה מה שהלחיץ אותי. ידעתי שאני בטח נשמעת הזויה, אבל בכל זאת השבתי לה: "קשה לי להגיד, אבל הכליה הימנית שלה כאילו בלי אנרגיה בכלל. כדאי מאד שיבדקו אותה ביסודיות..."
האמא תקעה בי מבט מוזר, הודתה לי וסחבה את צהלה למכונית.
התפללתי שבאמת היא תיקח אותה לטיפול מיידי.
למחרת האמא התקשרה אלי וסיפרה לי כך:
"הלכתי איתה אתמול מהבית שלכם ישר לרופא אחר. הוא שלח אותנו מיד למיון.
בביה"ח אמרו שבאמת יש לה דלקת ריאות ממש רצינית ושהיא חייבת לקבל מיידית עירוי עם אנטיביוטיקה ישר לווריד.
אז עכשיו אני איתה בבי"ח וב"ה היא כבר מתחילה להתאושש."
שמחתי מאד לשמוע שצהלה במקום הנכון והודיתי לאמה שהיא טורחת לעדכן אותי.
הייתה שתיקה קלה מעבר לקו,
ואז היא הוסיפה: "ולגבי מה שאמרת לי על הכליה הימנית שלה... תוכלי שוב להגיד לי מה הרגשת שם?"
תיארתי לה שוב את תחושת חוסר האנרגיה שחשתי וביקשתי ממנה שנית שתגיד לרופאים לבדוק מה קורה שם.
שוב הייתה שתיקה
ואז היא דיברה לאט:
"אני מספרת לך משהו שאף אחד לא יודע, כי שמרנו את זה בסוד מאז שצהלה נולדה:
היא נולדה רק עם כליה אחת, בצד שמאל. בצד ימין אין לה כליה בכלל.
הרופאים אמרו שזה לא נורא ושהיא תצליח להסתדר רק עם כליה אחת, שזה לא אמור להפריע לה בחיים...
וכשפתאום דיברת על האנרגיה שחסרה לה בצד ימין - הייתי בשוק איך "עלית" על זה..."
גם אני הייתי בשוק. מה זה שוק? הלם מוחלט...
הייתי אז עם ותק של 10 שנות ניסיון וזו הייתה בהחלט ההיתקלות הראשונה שלי במצב כזה של איבר פנימי חסר...
זה רק הוכיח לי שוב, בפעם האלף, שכפות רגליים לא יכולות לשקר...
מה רבו מעשיך ה'!
הן נכנסו הביתה סחוטות מהגשם ומיד השליכו את מעיליהן לרצפה. כבר ממבט חטוף בצהלה ראיתי שהיא חולה.
עיניה היו מכווצות, אפה אדום, ומהרגע שהתיישבה על הספה בסלון לא הפסיקה לדבר בקול יללני.
התקשרתי לאמה להגיד לה שהבת שלה חולה וכדאי שתראה רופא בהקדם.
האמא החלה להתנצל, שדווקא לקחה אותה לרופא בבוקר והוא אמר שהכל בסדר.
"את מרשה לי להציץ לה בכפות הרגליים ולנסות להבין דרכן מה המצב?" הפתעתי אותה בשאלה.
"בטח" היא השיבה והבטיחה לחזור כמה שיותר מהר מהעבודה שלה.
חלצתי לצהלה את מגפיה, הסרתי בזהירות את הגרביים שהיו דבוקים מרטיבות ועוד לפני שבכלל נגעתי בכפות רגליה יכולתי לראות שהאזור המייצג את ריאותיה בוער בצבע אדום. נגעתי במצחה. הוא היה חם מאד.
מרחתי על רגליה קרם והתחלתי לעסות בעדינות. כשנגעתי באזור של הריאות היא ממש בכתה.
זכרתי היטב את מה שלמדתי פעם אצל ד"ר דה-מוסקיטה, שקול יללני יכול בהחלט להצביע גם כן על דלקת ריאות.
היה לי ברור שהיא סובלת מדלקת ריאות חריפה.
ניסיתי להרגיע אותה עם עיסוי עדין של כל כף הרגל, עשיתי לה סיבובים עדינים עם האגודלים שלי ברפלקסים של מקלעת השמש והכליות, ואז חשתי משהו מאד מוזר!
משהו בכליות שלה לא היה נורמלי בכלל. ברגל השמאלית יכולתי להרגיש את האנרגיה של הכליה ואילו ברגל הימנית - כלום... מה קורה פה לעזאזל? חשבתי בשקט לעצמי.
המשכתי לעבוד עוד כמה דקות על הריאות והסינוסים ועל כל מערכת החיסון שלה,
ולבסוף השכבתי אותה על הספה, מכוסה בשמיכה, עד שאמה תבוא לקחת אותה. היה לי הרבה מה לומר לאמא שלה!
כשהיא סופסוף הגיעה, עמוסת רגשי אשמה, אמרתי לאמה מיד לקחת את צהלה בדחיפות לרופא.
"אבל הרופא ראה אותה הבוקר ואמר שאין לה כלום" ניסתה להתגונן.
"אז תחליפי רופא!" אמרתי לה בחדות. "או שתסעי איתה עכשיו לבית חולים. יש לה דלקת ריאות רצינית מאד ואי אפשר לשחק עם זה. היא חייבת לקבל אנטיביוטיקה עכשיו!"
ראיתי על פניה את ההתלבטות מה לעשות.
"וגם..." הוספתי, הפעם בהיסוס, כי לא ממש ידעתי מה לומר לה, "אם כבר תיקחי אותה לבית חולים, תבקשי גם שיבדקו מה קורה עם הכליה הימנית שלה..."
ראיתי שהיא נדרכת: "מה ראית בכליה הימנית שלה?"
לא ידעתי מה לומר. בעצם לא ראיתי כלום, וזה מה שהלחיץ אותי. ידעתי שאני בטח נשמעת הזויה, אבל בכל זאת השבתי לה: "קשה לי להגיד, אבל הכליה הימנית שלה כאילו בלי אנרגיה בכלל. כדאי מאד שיבדקו אותה ביסודיות..."
האמא תקעה בי מבט מוזר, הודתה לי וסחבה את צהלה למכונית.
התפללתי שבאמת היא תיקח אותה לטיפול מיידי.
למחרת האמא התקשרה אלי וסיפרה לי כך:
"הלכתי איתה אתמול מהבית שלכם ישר לרופא אחר. הוא שלח אותנו מיד למיון.
בביה"ח אמרו שבאמת יש לה דלקת ריאות ממש רצינית ושהיא חייבת לקבל מיידית עירוי עם אנטיביוטיקה ישר לווריד.
אז עכשיו אני איתה בבי"ח וב"ה היא כבר מתחילה להתאושש."
שמחתי מאד לשמוע שצהלה במקום הנכון והודיתי לאמה שהיא טורחת לעדכן אותי.
הייתה שתיקה קלה מעבר לקו,
ואז היא הוסיפה: "ולגבי מה שאמרת לי על הכליה הימנית שלה... תוכלי שוב להגיד לי מה הרגשת שם?"
תיארתי לה שוב את תחושת חוסר האנרגיה שחשתי וביקשתי ממנה שנית שתגיד לרופאים לבדוק מה קורה שם.
שוב הייתה שתיקה
ואז היא דיברה לאט:
"אני מספרת לך משהו שאף אחד לא יודע, כי שמרנו את זה בסוד מאז שצהלה נולדה:
היא נולדה רק עם כליה אחת, בצד שמאל. בצד ימין אין לה כליה בכלל.
הרופאים אמרו שזה לא נורא ושהיא תצליח להסתדר רק עם כליה אחת, שזה לא אמור להפריע לה בחיים...
וכשפתאום דיברת על האנרגיה שחסרה לה בצד ימין - הייתי בשוק איך "עלית" על זה..."
גם אני הייתי בשוק. מה זה שוק? הלם מוחלט...
הייתי אז עם ותק של 10 שנות ניסיון וזו הייתה בהחלט ההיתקלות הראשונה שלי במצב כזה של איבר פנימי חסר...
זה רק הוכיח לי שוב, בפעם האלף, שכפות רגליים לא יכולות לשקר...
מה רבו מעשיך ה'!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה