ג' תשרי תשע"ב 1.10.11
ב"ה, מטיפול לטיפול התחלתי לראות שינויים מעניינים אצל הילה, לא רק במצבה הבריאותי.
עד כה, למשל, ליד מיטתה של הילה היה מרכז תקשורת אלקטרוני כמו בחדר מצ"ב: מחשב, פקס, טלפון נייח, טלפון נייד בטעינה.
אחרי שדיברתי איתה בפעמים הקודמות על כך שהגוף צריך לישון בסביבה נקייה משדה אלקטרומגנטי, ואחרי שהיא התחילה לתפוס בעלות-בית על הגוף של עצמה, הגעתי לחדרה והופתעתי לגלות שכל המכשירים פונו ממנו! עכשיו היה ברור לכולנו שהאנרגיה במקום נקיה וזורמת...
במהלך ראש השנה הילה הצליחה להגיע לתפילות קרוב לביתה ולא יצא לנו לקיים טיפול בחג עצמו.
אבל הבוקר, בזמן התפילה של שבת, הגעתי אליה מוכנה ומזומנה.
היום, בלי הקדמות של רפלקסולוגיה, ניגשנו ישר לעניין, עם הילינג דרך כפות הרגליים.
ראיתי מול עיני ערפילי טוהר רכים, שממלאים את גופה של הילה ועוטפים אותו בעדינות.
ביקשתי ממנה שתגיד לי הכין הערפילים הללו נתקלים בהתנגדות ולא מצליחים להמיס את הנקודות הקשות.
הילה אמרה שהיא מרגישה זרימה חזקה וטובה בכל הגוף, חוץ מנקודה אחת באזור הכתפיים.
הנחתי את כפות ידי באזור האחורי של כתפיה, קרוב לשכמות. היא הרגישה בעיקר את צד שמאל, שיש בו נקודה קטנטנה שמציקה לה, ואחרי רגע שהתמקדה בה - חשה כאב של ממש.
הנחיתי אותה להתמקד בנקודה, ולהגדיל אותה כמו במיקרוסקופ, שתראה בדיוק מי או מה מכאיב לה שם.
הילה: אני רואה שם קוץ! קוץ דק שתקוע עמוק. הוא כל כך עמוק, ממש לאורך כל הצד השמאלי של הגוף, עד כף הרגל. הוא מכאיב נורא! (גונחת מכאב)
אני: שימי על הידיים שלך כפפות שעשויות מערפילי הטוהר שממלאים לך את שאר הגוף, קחי פינצטה של זהב טהור ותתחילי למשוך את הקוץ החוצה. כשהוא כבר בחוץ ברובו, תמשיכי למשוך אותו בעדינות עם הכפפות, עד שכולו יצא.
הילה (כעבור דקה): הוא יצא לגמרי והשאיר לי פצע.
אני: יופי, עכשיו תשליכי אותו לאש ותסתכלי איך הוא מתכלה לגמרי...
הילה: הוא נשרף לגמרי, אבל הפצע שהשאיר - כואב.
אני:
עכשיו תחפני בידיים מהחומר המרפא של ערפילי הטוהר ותדחפי אותו בעדינות למקום שהיה בו הקוץ, שיקרר וימלא את החלל הצר והארוך שנותר.
(אחרי כמה נשימות עמוקות...)
הימים עכשיו הם ימי חסד ורחמים, ימי סליחות... תרגישי בלב שלך גרעין של סליחה שהולך וגדל, גדל ומתפשט, וממלא את כל החור הארוך שהותיר בך הקוץ.
הסליחה סולחת לכל מי או מה שגרם לקוץ הזה להיכנס לאן שנכנס. הפרטים כבר לא חשובים. את פשוט משחררת את הכאב שעוד נותר שם.
הסליחה ממלאה לך את הגוף: מהבטן העליונה לבטן התחתונה, גב, רגליים, זרועות וכו' וכו'.
את טסה עם הסליחה בכל אזור ואזור בגוף ומשחררת את כל המטענים העודפים של חוסר-סליחה...
חבילות של כעס, קינאה ונקמה משתחררות ונופלות ממך בעזרת הסליחה.
הסליחה מקבלת צורה פיזית, היא חותכת את כל החבלים בגוף שלך שמחזיקים את המטענים המיותרים.
תרגישי איך את קלה עכשיו, כמה משקל מטורף ירד ממך, משקל מיותר...
...יש עוד מקום אחד שלא שחררת בעזרת הסליחה!
נותר מטען שלך בעצמך. מקום בו את לא סולחת לעצמך, והוא עמוק וחזק, כבר שנים... הוא יושב לך במקום מאד מדוייק בגוף, תרגישי אותו עכשיו.
הילה הניחה את ידה על הסטרנום שלה.
הילה (נרגשת): זה כאן!
אני: נכון, ובנוסף לכך שאת לא סולחת לך, את גם מענישה את עצמך.
הילה (פתאום מתנשפת בזעזוע ובתדהמה): גזרתי על עצמי עונש... עונש מוות!
אני (עם יד על האזור שהראתה): יש לך הזדמנות נדירה עכשיו, בשעת רצון של עשרת ימי תשובה, לבטל את העונש הזה שגזרת על עצמך. קודם כל תרגישי איך הסליחה מנתקת את המטען הכבד שיושב שם והוא נופל ומשחרר אותך. תסלחי לעצמך! לגמרי, בשלמות!
ועכשיו תגידי על העונש "מבוטל" שלוש פעמים.
אין צורך להמיר אותו בשום עונש או יסורים אחרים! פשוט לבטל ודי!
הילה (בקול נרגש): מבוטל! מבוטל! מבוטל! (מתנשמת ובוכה)
כאן, עם הרבה הילינג באזור הראש, תיארתי להילה תחושה ענקית של שחרור, שהיא יצאה עכשיו מהכלא שיצרה לעצמה והיא חופשיה ובת-חורין.
היא מסונוורת אחרי שנים שבהן כמו ישבה בצינוק.
הדרכתי אותה לשכב על דשא מחוץ לכלא, בעיניים עצומות, ולחוש את השמש הנעימה מלטפת אותה.
לשכב ולהרגיש איך זה להיות חופשיה, אחרי שנים של עונש. שפשוט ביטלו את גזר-דינה והודיעו לה שהיא משוחררת.
לסיום, הוריתי לה לראות קור דק של זהב, שמחבר בין הלב שלה לקב"ה בעולמות עליונים, והוא ישמור עליה בהמשך מכל מיני מהמורות, פחדים והפרעות וימשוך אותה קדימה.
עשיתי לה תנועות של "הסרת הקסדה" מעוצמת הרכות והילינג בצ'אקרות הכתר והאוזניים.
גם מצאתי את עצמי אומרת לה שהיא קיבלה עכשיו את החיים שלה במתנה ושתצמח בכיוון חדש.
ראיתי שהיא נמצאת במצב עמוק במיוחד, וחיכיתי לידה ארוכות עם כוס מים, עד שהיא תתאושש.
הילה התאוששה לאט . לחשה שהיא מרחפת מאד גבוה.
היא פחדה לפקוח עיניים, כי לא רצתה לעזוב את תחושת הקלילות שאחזה בה.
לבסוף, אחרי כעשר דקות, כשהתרוממה לשתות, אמרה שהיא באמת משוחררת. שפתאום היא מסונוורת ורואה הכל יותר צבעוני ויותר חזק.
פתאום היא מבינה כמה הענישה את עצמה עם לבוש שחור וחסר-צבע ויופי...
היא גם תפסה את ידי ונישקה אותה בדמעות, מילמלה משפטים כגון: "את המצילה שלי... אין לך מושג איזו נשמה של קדוש יש לך שהצלחת להוציא אותי מהמקום הזה..." ופרצה בבכי.
ואני? אני הרגשתי כאילו גם אני יצאתי יחד איתה כמו מתוך חלום או טראנס...
הרגשתי כמו חייל שנשלח למשימה, בלי לדעת יותר מדי פרטים, ופשוט ביצע את תפקידו, כשאת ההנחיות הוא מקבל מהמפקד בקשר... ושיחרר את המטרה בשלום...
הילה התאוששה עוד וסיפרה לי על משפחתה.
התלהבה שהנה, היא מצליחה לדבר על הוריה בלי לבכות וכבר ללא סערת רגשות, כי היא באמת השתחררה מהם בעזרת הסליחה.
עלו לי בראש הפסוקים שאנו אומרים כל שנה לפני יום הכיפורים:
"יושבי חושך וצלמוות, אסירי עוני וברזל... פדו נפשם מרדת שחת... מוסרותיהם ינתק..."
והרגשתי שבאמת, בזכות הזמן הזה ועת-הרצון והרחמים, ייתכן כי הילה ניצלה מגזר דין מוות.
מאז הטיפול הזה חלפו חמש שנים. במהלכן הילה נפטרה בסופו של דבר. או אולי תחילתו של דבר?
הבנתי שהמוות הוא לא סוף. הוא רק נקודת מעבר ברצף שנשגב מבינתנו.
אני חושבת שלפחות היא יצאה מהעולם הזה מפוייסת יותר ושלמה עם עצמה.
זכיתי לראות בתקופה המופלאה בה עברתי איתה מסעות-נפש במחוזות שונים כיצד היא מרפאה מערכות יחסים שלה עם משפחתה, ושלה עם עצמה.
היא שבה לדבר עם אמה בלי לכעוס על משקעי העבר, וחזרה להיות ילדה קטנה ואהובה.
על תובנות בנושא האמהות עוד אכתוב בעז"ה פוסט רציני מאד בפני עצמו.
בינתיים, בחודש הרחמים והסליחות, אני מאחלת לכולנו, שנצליח לסלוח לכל מי שאי פעם פגע בנו,
והכי הכי חשוב - שנצליח לסלוח לעצמנו!
ב"ה, מטיפול לטיפול התחלתי לראות שינויים מעניינים אצל הילה, לא רק במצבה הבריאותי.
עד כה, למשל, ליד מיטתה של הילה היה מרכז תקשורת אלקטרוני כמו בחדר מצ"ב: מחשב, פקס, טלפון נייח, טלפון נייד בטעינה.
אחרי שדיברתי איתה בפעמים הקודמות על כך שהגוף צריך לישון בסביבה נקייה משדה אלקטרומגנטי, ואחרי שהיא התחילה לתפוס בעלות-בית על הגוף של עצמה, הגעתי לחדרה והופתעתי לגלות שכל המכשירים פונו ממנו! עכשיו היה ברור לכולנו שהאנרגיה במקום נקיה וזורמת...
במהלך ראש השנה הילה הצליחה להגיע לתפילות קרוב לביתה ולא יצא לנו לקיים טיפול בחג עצמו.
אבל הבוקר, בזמן התפילה של שבת, הגעתי אליה מוכנה ומזומנה.
היום, בלי הקדמות של רפלקסולוגיה, ניגשנו ישר לעניין, עם הילינג דרך כפות הרגליים.
ראיתי מול עיני ערפילי טוהר רכים, שממלאים את גופה של הילה ועוטפים אותו בעדינות.
ביקשתי ממנה שתגיד לי הכין הערפילים הללו נתקלים בהתנגדות ולא מצליחים להמיס את הנקודות הקשות.
הילה אמרה שהיא מרגישה זרימה חזקה וטובה בכל הגוף, חוץ מנקודה אחת באזור הכתפיים.
הנחתי את כפות ידי באזור האחורי של כתפיה, קרוב לשכמות. היא הרגישה בעיקר את צד שמאל, שיש בו נקודה קטנטנה שמציקה לה, ואחרי רגע שהתמקדה בה - חשה כאב של ממש.
הנחיתי אותה להתמקד בנקודה, ולהגדיל אותה כמו במיקרוסקופ, שתראה בדיוק מי או מה מכאיב לה שם.
הילה: אני רואה שם קוץ! קוץ דק שתקוע עמוק. הוא כל כך עמוק, ממש לאורך כל הצד השמאלי של הגוף, עד כף הרגל. הוא מכאיב נורא! (גונחת מכאב)
אני: שימי על הידיים שלך כפפות שעשויות מערפילי הטוהר שממלאים לך את שאר הגוף, קחי פינצטה של זהב טהור ותתחילי למשוך את הקוץ החוצה. כשהוא כבר בחוץ ברובו, תמשיכי למשוך אותו בעדינות עם הכפפות, עד שכולו יצא.
הילה (כעבור דקה): הוא יצא לגמרי והשאיר לי פצע.
אני: יופי, עכשיו תשליכי אותו לאש ותסתכלי איך הוא מתכלה לגמרי...
הילה: הוא נשרף לגמרי, אבל הפצע שהשאיר - כואב.
אני:
עכשיו תחפני בידיים מהחומר המרפא של ערפילי הטוהר ותדחפי אותו בעדינות למקום שהיה בו הקוץ, שיקרר וימלא את החלל הצר והארוך שנותר.
(אחרי כמה נשימות עמוקות...)
הימים עכשיו הם ימי חסד ורחמים, ימי סליחות... תרגישי בלב שלך גרעין של סליחה שהולך וגדל, גדל ומתפשט, וממלא את כל החור הארוך שהותיר בך הקוץ.
הסליחה סולחת לכל מי או מה שגרם לקוץ הזה להיכנס לאן שנכנס. הפרטים כבר לא חשובים. את פשוט משחררת את הכאב שעוד נותר שם.
הסליחה ממלאה לך את הגוף: מהבטן העליונה לבטן התחתונה, גב, רגליים, זרועות וכו' וכו'.
את טסה עם הסליחה בכל אזור ואזור בגוף ומשחררת את כל המטענים העודפים של חוסר-סליחה...
חבילות של כעס, קינאה ונקמה משתחררות ונופלות ממך בעזרת הסליחה.
הסליחה מקבלת צורה פיזית, היא חותכת את כל החבלים בגוף שלך שמחזיקים את המטענים המיותרים.
תרגישי איך את קלה עכשיו, כמה משקל מטורף ירד ממך, משקל מיותר...
...יש עוד מקום אחד שלא שחררת בעזרת הסליחה!
נותר מטען שלך בעצמך. מקום בו את לא סולחת לעצמך, והוא עמוק וחזק, כבר שנים... הוא יושב לך במקום מאד מדוייק בגוף, תרגישי אותו עכשיו.
הילה הניחה את ידה על הסטרנום שלה.
הילה (נרגשת): זה כאן!
אני: נכון, ובנוסף לכך שאת לא סולחת לך, את גם מענישה את עצמך.
הילה (פתאום מתנשפת בזעזוע ובתדהמה): גזרתי על עצמי עונש... עונש מוות!
אני (עם יד על האזור שהראתה): יש לך הזדמנות נדירה עכשיו, בשעת רצון של עשרת ימי תשובה, לבטל את העונש הזה שגזרת על עצמך. קודם כל תרגישי איך הסליחה מנתקת את המטען הכבד שיושב שם והוא נופל ומשחרר אותך. תסלחי לעצמך! לגמרי, בשלמות!
ועכשיו תגידי על העונש "מבוטל" שלוש פעמים.
אין צורך להמיר אותו בשום עונש או יסורים אחרים! פשוט לבטל ודי!
הילה (בקול נרגש): מבוטל! מבוטל! מבוטל! (מתנשמת ובוכה)
כאן, עם הרבה הילינג באזור הראש, תיארתי להילה תחושה ענקית של שחרור, שהיא יצאה עכשיו מהכלא שיצרה לעצמה והיא חופשיה ובת-חורין.
היא מסונוורת אחרי שנים שבהן כמו ישבה בצינוק.
הדרכתי אותה לשכב על דשא מחוץ לכלא, בעיניים עצומות, ולחוש את השמש הנעימה מלטפת אותה.
לשכב ולהרגיש איך זה להיות חופשיה, אחרי שנים של עונש. שפשוט ביטלו את גזר-דינה והודיעו לה שהיא משוחררת.
לסיום, הוריתי לה לראות קור דק של זהב, שמחבר בין הלב שלה לקב"ה בעולמות עליונים, והוא ישמור עליה בהמשך מכל מיני מהמורות, פחדים והפרעות וימשוך אותה קדימה.
עשיתי לה תנועות של "הסרת הקסדה" מעוצמת הרכות והילינג בצ'אקרות הכתר והאוזניים.
גם מצאתי את עצמי אומרת לה שהיא קיבלה עכשיו את החיים שלה במתנה ושתצמח בכיוון חדש.
ראיתי שהיא נמצאת במצב עמוק במיוחד, וחיכיתי לידה ארוכות עם כוס מים, עד שהיא תתאושש.
הילה התאוששה לאט . לחשה שהיא מרחפת מאד גבוה.
היא פחדה לפקוח עיניים, כי לא רצתה לעזוב את תחושת הקלילות שאחזה בה.
לבסוף, אחרי כעשר דקות, כשהתרוממה לשתות, אמרה שהיא באמת משוחררת. שפתאום היא מסונוורת ורואה הכל יותר צבעוני ויותר חזק.
פתאום היא מבינה כמה הענישה את עצמה עם לבוש שחור וחסר-צבע ויופי...
היא גם תפסה את ידי ונישקה אותה בדמעות, מילמלה משפטים כגון: "את המצילה שלי... אין לך מושג איזו נשמה של קדוש יש לך שהצלחת להוציא אותי מהמקום הזה..." ופרצה בבכי.
ואני? אני הרגשתי כאילו גם אני יצאתי יחד איתה כמו מתוך חלום או טראנס...
הרגשתי כמו חייל שנשלח למשימה, בלי לדעת יותר מדי פרטים, ופשוט ביצע את תפקידו, כשאת ההנחיות הוא מקבל מהמפקד בקשר... ושיחרר את המטרה בשלום...
הילה התאוששה עוד וסיפרה לי על משפחתה.
התלהבה שהנה, היא מצליחה לדבר על הוריה בלי לבכות וכבר ללא סערת רגשות, כי היא באמת השתחררה מהם בעזרת הסליחה.
עלו לי בראש הפסוקים שאנו אומרים כל שנה לפני יום הכיפורים:
"יושבי חושך וצלמוות, אסירי עוני וברזל... פדו נפשם מרדת שחת... מוסרותיהם ינתק..."
והרגשתי שבאמת, בזכות הזמן הזה ועת-הרצון והרחמים, ייתכן כי הילה ניצלה מגזר דין מוות.
מאז הטיפול הזה חלפו חמש שנים. במהלכן הילה נפטרה בסופו של דבר. או אולי תחילתו של דבר?
הבנתי שהמוות הוא לא סוף. הוא רק נקודת מעבר ברצף שנשגב מבינתנו.
אני חושבת שלפחות היא יצאה מהעולם הזה מפוייסת יותר ושלמה עם עצמה.
זכיתי לראות בתקופה המופלאה בה עברתי איתה מסעות-נפש במחוזות שונים כיצד היא מרפאה מערכות יחסים שלה עם משפחתה, ושלה עם עצמה.
היא שבה לדבר עם אמה בלי לכעוס על משקעי העבר, וחזרה להיות ילדה קטנה ואהובה.
על תובנות בנושא האמהות עוד אכתוב בעז"ה פוסט רציני מאד בפני עצמו.
בינתיים, בחודש הרחמים והסליחות, אני מאחלת לכולנו, שנצליח לסלוח לכל מי שאי פעם פגע בנו,
והכי הכי חשוב - שנצליח לסלוח לעצמנו!
