למה בכלל אני פותחת את הבלוג הזה?

"אני רוצה לכתוב באינטרנט על החוויות שאני עוברת", אמרה לי הילה,
"כדי לתת תקווה לחולים נוספים, כדי להראות להם שלא הכל אבוד... כדי לספר להם קצת מהניסיון שלי!"
כך אמרה לי חברתי הילה לפני כשנתיים, כשליוויתי אותה במסע המפרך והמטלטל של מחלת הסרטן שהיא עברה.

את הילה הכרתי דווקא כשחלתה במחלה הנוראה.
גרנו באותו יישוב 6 שנים ומעולם לפני כן דרכינו לא הצטלבו.
בעצם הצטלבו לרגע, כשבועיים לפני שנודע לה שהיא חולה.
קפצתי יום אחד לביתה יחד עם בנותי, כשחיפשנו כלוב לארנבות. היא כתבה לי במייל היישובי שהם מוסרים כלוב וישמחו להעביר אותו אלינו.
ואז פגשתי אותה בפעם הראשונה. היא נראתה לי אשה חביבה, טובת לב ועם חיוך נעים ובליבי שאלתי את עצמי למה היא מחזיקה כל הזמן את הבטן שלה.
כעבור שבועיים קיבלתי תשובה: בבטנה של הילה התגלה גידול סרטני מתקדם.
היישוב היה כמרקחה. כולם התגייסו לעזור למשפחה שלה בארוחות.
במייל שלחה שכנתה הודעה, כי כל אוכל ועזרה יתקבלו בברכה.
בארוחות אני לא משהו... חשבתי לעצמי, אבל כתבו "כל עזרה אחרת"? אולי אני יכולה להציע לה טיפולים ללא תשלום: רפלקסולוגיה, עיסוי, הילינג... נשמתי עמוק והתקשרתי להציע את הצעתי המוזרה.
רויטל, שכנתה הנאמנה של הילה, אמרה שתשאל אותה ותחזור אלי.
היא חזרה הרבה יותר מהר משציפיתי: "תוכלי לבוא אליה כבר מחר? היא כל כך נסערת מהבשורה שקיבלה, ותשמח אם תצליחי להרגיע אותה..."

אני זוכרת היטב את היום ההוא.
זה היה יום שישי.
בבוקר לפני כן טיפלתי בהילינג במטופלת ותיקה שלי וסיפרתי לה שאני הולכת לטפל במישהי עם סרטן. המטופלת הזאת, שבעצמה מתָקשרת, עצמה את עיניה ואמרה לי כך:
"הסרטן שיש לה אלים מאד. בגלל שאת עובדת ממקום נקי הוא לא יפגע בך, אבל בכל טיפול שימי כוס מים לידך ותעיפי את כל האנרגיות השליליות אל המים, שבסוף כמובן תשפכי... זה סרטן אלים וחמקמק.
גם כשיראה שהוא עובר ונחלש - תמיד הוא יכול לחזור, ובגדול... אבל כן, את בהחלט יכולה לעזור לה!"
נרגשת הגעתי לביתה של הילה, לא ממש יודעת מה להגיד לה. איך מעודדים מישהי שהתבשרה שיש לה סרטן במימדים מפלצתיים בבטנה? ושהגרורות גם פגעו בכבד? עולמה חרב עליה בבת אחת. מה אני, הקטנה, יכולה לעשות עבורה?
הילה חיכתה לי במיטה.
עיניה היו נפוחות מבכי ונשימתה כבדה.
החלטתי להתחיל מרפלקסולוגיה בכפות רגליה ומשם לזרום.
באותו רגע נשאבתי לתוך מסע עוצמתי, שלא שיערתי מה יהא בסופו.
מיד אחרי שהתפללתי לבורא שידריך אותי מה לעשות וכיצד לטפל, קיבלתי (לתדהמתי!) הדרכה מופלאה ומדוייקת.
הילה ואני הפכנו בן-רגע לחברות למסע.
היא הייתה גיבורת הסיפור, ואילו אני החיילת שליוותה אותה בדרכים העקלקלות, כאשר קול עליון מדריך אותי על כל צעד ושעל.
אחרי מספר חודשים של עבודה אינטנסיבית, בה הילה החלה לפרוח ולהגשים חלומות ישנים (סריגה, גינון...) היא סיפרה לי על רצונה לכתוב באינטרנט על הטיפולים שהיא חווה, כדי לעזור לחולים נוספים לנסות את מה שיש לרפואה הטבעית להציע, במקביל לכימותרפיה ולהקרנות של הרפואה הקונבנציונלית.
עודדתי אותה לעשות זאת, אך היא הייתה מדי עסוקה.
בינתיים אני התחלתי לתעד את הטיפולים בה, מפני שבכל פעם מחדש הייתי נפעמת מהעומקים שהגענו אליהם ומהדימויים שהופיעו בהם.

טיפלתי בהילה במשך יותר משנתיים. לפעמים בתדירות של פעמיים בשבוע, לפעמים רק פעם אחת.
חוויתי איתה את העליות והמורדות של המחלה, ניתוחים, אישפוזים ממושכים בביה"ח, הצטמקות קיצונית ואחר כך התנפחות מנוזלים, חתונה של בן אהוב ובר-מצווה של בן אחר, עד לסוף העצוב, בו השיבה הילה את נשמתה לבורא.

החלטתי לכתוב את הבלוג הזה לזיכרה של הילה האהובה.
היא מאד עודדה אותי לעשות זאת ורק עכשיו אני מוצאת לכך את הכוחות...
החלטתי לא לכתוב כאן רק את מה שחוויתי בטיפולים איתה, אלא זכרונות שיש לי מטיפולים משמעותיים נוספים שחוויתי בעשרים ושתיים השנים בהן אני מטפלת.

ואני מתפללת, ריבונו של עולם, שכמו שעזרת לי לסייע להילה ז"ל ושלחת אותה אלי ברגע הנכון ובמקום הנכון, כך גם תשלח את הבלוג הזה לעיניים הנכונות... שיביא תועלת ותקווה למי שזקוק לכך...

אנא אלי,
אנא אלי,
עשה אותי כלי לשליחותך!