כ"ז אלול תשע"א 26/9/11
אחרי כמה טיפולים, בהם עלו עניינים אישיים שמפאת כבודה של הילה לא אעלה אותם כאן, הגענו לטיפול השמיני מרגישות כמו חברות שנים רבות.
הילה שאלה אותי היום אם יש 'קיצור דרך' לטפל בסרטן, אם היא יודעת בדיוק מה גרם לו. היא רמזה על כך שברור לה שזה בא ממישהו במשפחתה הקרובה בצעירותה ומהיחסים ביניהם.
היא אמרה שאתמול הרגישה רע וכאב בכבד לאחר שהנושא של המשפחה שוב נגע בה. קרובים מעברה התקשרו ולא היו לה כוחות-נפש לדבר איתם.
עניתי לה שלא נראה לי... שאלתי אותה אם היא מרגישה חזקה מספיק כדי להתעמת עם הנושא העמוק הזה והיא הודתה שלא.
אז איפשרנו לעצמנו להתחיל שוב ולראות לאן תוביל אותנו הדרך היום...
הרגשתי שהיום זורמת במרבית אזורי גופה אנרגיה טובה, אבל ייתכן שישנם עוד כמה מקומות בהם היא נתקעת, כי אין לה מעבר.
הילה דיווחה שמשהו בעמוד השדרה שלה לא זורם.
החלטנו להתעמק בו.
האזור החסום היה בתחתית עמוד השדרה.
הדרכתי אותה לדמיין שהיא נכנסת למעלית בחלק העליון של עמוד השדרה שלה, לוחצת על כפתור ויורדת למטה למטה...
איתה במעלית נמצאים אנשים מהיישוב שתומכים בה ובאו לעזור. הדלת נפתחת לאט, היא יוצאת החוצה, ומה היא רואה?
הילה ראתה סלע גדול, משונן ואפרפר, עומד בכל כובדו על הרצפה.
הנחיתי אותה לכוון את האנשים שבאו לעזור לה שירימו את הסלע והיא רק תראה להם איך ולאן.
האנשים הקיפו את הסלע והרימו אותו בקלות, העמיסו על משאית וזו נסעה ונעלמה משם למקום לא ידוע.
אחרי שהסלע נעלם, התחילו כולם לטאטא ולשטוף את את החדר, עד שלא נותר שם זכר לסלע התקוע.
ביקשתי מהילה להביט סביב ולספר לי מה היא רואה.
הילה: "ריצפה וקירות. הכל ריק."
אני: "האם נעים לך עכשיו להיות בחדר הזה?"
הילה: "לא. הוא ריק ואין בו כלום".
אני: "אז את יכולה עכשיו לרהט אותו ולמלאו כרצונך. כולם עומדים לשירותך ומביאים לך מיד את כל מה שאת מבקשת."
הילה ביקשה שטיח חמים ורך שימלא את כל הרצפה, קירות צבועים בצבע קרם, ספות רחבות כתומות, תמונות (בתמונה אחת ענקית מצוייר נהר שעובר בעיר, ובתמונות נוספות לידה - הנהר ממשיך לזרום בקטן יותר, עם הרבה פרחים, טבע ועצים). ליד הספות יש אהיל קטן וליד קיר נוסף עומדת ספריה ענקית עם המון ספרים.
אחרי שהייתה שבעת-רצון מכל מה שמילא את החדר, עודדתי אותה לשבת לנוח ולהזמין את כל מי שהיא רוצה ל"חנוכת החדר". היא הזמינה ודיווחה שממש מלא באנשים.
ביקשתי ממנה לדמיין את עצמה נואמת נאום והאנשים ממלאים לה את החדר במתנות: כל מיני עציצים וקישוטים. היא יכולה להשאיר את מה שהיא אוהבת ולהוציא את מה שלא נראה לה.
בכלל, הדגשתי את העובדה שלחדר נכנסים רק מי שהיא בוחרת ורוצה, כי היא בעלת הבית והיא מחליטה מי ומה יהיה שם.
לאחר שכולם נפרדו ממנה לשלום ויצאו - "הושבתי אותה" על הספה. שאלתי אם חסר לה שם משהו, אם היא רוצה דבר נוסף. הילה השיבה שכורסא.
מיד הופיעה שם כורסא והילה התיישבה עליה.
הדרכתי אותה לשבת בנוחיות ולשקוע בה, לחוש את גופה רפוי ואת ראשה נשען על המסעד. שתרגיש את האנרגיה זורמת לאורך גבה, הצמוד בהתאמה מושלמת לקו המתאר של הכורסא.
שתשב בנחת ותחוש את ההבדל בין החדר הריק שהיה שם קודם ובין החדר המלא והנעים שיש שם עכשיו.
שתביט סביבה בהכרת-תודה על מה שיש לה, לה עצמה, והכל שייך לה. היא בעלת הבית.
אחרי כן הדרכתי אותה לקום מהכורסא, להעיף מבט פרידה בחדר שלה, שתוכל לחזור אליו בכל עת שתרצה, להיפרד מהשומר העומד ליד דלת הכניסה, לחזור למעלית ולעלות בה למעלה בחזרה. ואז לחזור לתוך הגוף שלה כאן ועכשיו.
כששכבה כך על הצד ועיסיתי את גבה בתנועות עדינות יחד עם נענועים של עוצמת הרכות, אמרתי לה שלא חשוב מי או מה שם לה את הסלע בחדר ההוא, העיקר הוא מה שיש לה עכשיו ואין עוד צורך להתעסק בעבר.
כנראה מישהו בעברה מנע ממנה צורך בסיסי שהיה בה וחסם את הדרך אליו, אבל עכשיו היא גילתה את המחסום והסירה אותו, והיא בעלת הבית של עצמה. מעכשיו היא קובעת ותקבע למי יש או אין כניסה.
כשקמה ושוחחנו, הילה אמרה שנגענו בנקודה כל כך עדינה ומדוייקת אצלה - "בעלוּת הבית" שלה על גופה ועל נפשה.
כנראה בעבר היא נתנה לאחרים לעשות בה כרצונם ולא היה לה הכוח לעמוד מולם.
לפיכך היה ברור לנו שגם היום עברנו שלב נוסף בדרך להתמודדות האמיתית עם הסרטן. כל השלבים עד כה מנקים אותה מדברים מיותרים ומחזקים אותה לקראת ההמשך.
יהי רצון שתהיה שנה טובה ומתוקה ושתגזור עלינו רק גזירות טובות, ושהילה תתנקה מעבירה ומעברה לקראת הריפוי האמיתי והשלם.
אחרי כמה טיפולים, בהם עלו עניינים אישיים שמפאת כבודה של הילה לא אעלה אותם כאן, הגענו לטיפול השמיני מרגישות כמו חברות שנים רבות.
הילה שאלה אותי היום אם יש 'קיצור דרך' לטפל בסרטן, אם היא יודעת בדיוק מה גרם לו. היא רמזה על כך שברור לה שזה בא ממישהו במשפחתה הקרובה בצעירותה ומהיחסים ביניהם.
היא אמרה שאתמול הרגישה רע וכאב בכבד לאחר שהנושא של המשפחה שוב נגע בה. קרובים מעברה התקשרו ולא היו לה כוחות-נפש לדבר איתם.
עניתי לה שלא נראה לי... שאלתי אותה אם היא מרגישה חזקה מספיק כדי להתעמת עם הנושא העמוק הזה והיא הודתה שלא.
אז איפשרנו לעצמנו להתחיל שוב ולראות לאן תוביל אותנו הדרך היום...
הרגשתי שהיום זורמת במרבית אזורי גופה אנרגיה טובה, אבל ייתכן שישנם עוד כמה מקומות בהם היא נתקעת, כי אין לה מעבר.
הילה דיווחה שמשהו בעמוד השדרה שלה לא זורם.
החלטנו להתעמק בו.
האזור החסום היה בתחתית עמוד השדרה.
הדרכתי אותה לדמיין שהיא נכנסת למעלית בחלק העליון של עמוד השדרה שלה, לוחצת על כפתור ויורדת למטה למטה...
איתה במעלית נמצאים אנשים מהיישוב שתומכים בה ובאו לעזור. הדלת נפתחת לאט, היא יוצאת החוצה, ומה היא רואה?
הילה ראתה סלע גדול, משונן ואפרפר, עומד בכל כובדו על הרצפה.
הנחיתי אותה לכוון את האנשים שבאו לעזור לה שירימו את הסלע והיא רק תראה להם איך ולאן.
האנשים הקיפו את הסלע והרימו אותו בקלות, העמיסו על משאית וזו נסעה ונעלמה משם למקום לא ידוע.
אחרי שהסלע נעלם, התחילו כולם לטאטא ולשטוף את את החדר, עד שלא נותר שם זכר לסלע התקוע.
ביקשתי מהילה להביט סביב ולספר לי מה היא רואה.
הילה: "ריצפה וקירות. הכל ריק."
אני: "האם נעים לך עכשיו להיות בחדר הזה?"
הילה: "לא. הוא ריק ואין בו כלום".
אני: "אז את יכולה עכשיו לרהט אותו ולמלאו כרצונך. כולם עומדים לשירותך ומביאים לך מיד את כל מה שאת מבקשת."
הילה ביקשה שטיח חמים ורך שימלא את כל הרצפה, קירות צבועים בצבע קרם, ספות רחבות כתומות, תמונות (בתמונה אחת ענקית מצוייר נהר שעובר בעיר, ובתמונות נוספות לידה - הנהר ממשיך לזרום בקטן יותר, עם הרבה פרחים, טבע ועצים). ליד הספות יש אהיל קטן וליד קיר נוסף עומדת ספריה ענקית עם המון ספרים.
אחרי שהייתה שבעת-רצון מכל מה שמילא את החדר, עודדתי אותה לשבת לנוח ולהזמין את כל מי שהיא רוצה ל"חנוכת החדר". היא הזמינה ודיווחה שממש מלא באנשים.
ביקשתי ממנה לדמיין את עצמה נואמת נאום והאנשים ממלאים לה את החדר במתנות: כל מיני עציצים וקישוטים. היא יכולה להשאיר את מה שהיא אוהבת ולהוציא את מה שלא נראה לה.
בכלל, הדגשתי את העובדה שלחדר נכנסים רק מי שהיא בוחרת ורוצה, כי היא בעלת הבית והיא מחליטה מי ומה יהיה שם.
לאחר שכולם נפרדו ממנה לשלום ויצאו - "הושבתי אותה" על הספה. שאלתי אם חסר לה שם משהו, אם היא רוצה דבר נוסף. הילה השיבה שכורסא.
מיד הופיעה שם כורסא והילה התיישבה עליה.
הדרכתי אותה לשבת בנוחיות ולשקוע בה, לחוש את גופה רפוי ואת ראשה נשען על המסעד. שתרגיש את האנרגיה זורמת לאורך גבה, הצמוד בהתאמה מושלמת לקו המתאר של הכורסא.
שתשב בנחת ותחוש את ההבדל בין החדר הריק שהיה שם קודם ובין החדר המלא והנעים שיש שם עכשיו.
שתביט סביבה בהכרת-תודה על מה שיש לה, לה עצמה, והכל שייך לה. היא בעלת הבית.
אחרי כן הדרכתי אותה לקום מהכורסא, להעיף מבט פרידה בחדר שלה, שתוכל לחזור אליו בכל עת שתרצה, להיפרד מהשומר העומד ליד דלת הכניסה, לחזור למעלית ולעלות בה למעלה בחזרה. ואז לחזור לתוך הגוף שלה כאן ועכשיו.
כששכבה כך על הצד ועיסיתי את גבה בתנועות עדינות יחד עם נענועים של עוצמת הרכות, אמרתי לה שלא חשוב מי או מה שם לה את הסלע בחדר ההוא, העיקר הוא מה שיש לה עכשיו ואין עוד צורך להתעסק בעבר.
כנראה מישהו בעברה מנע ממנה צורך בסיסי שהיה בה וחסם את הדרך אליו, אבל עכשיו היא גילתה את המחסום והסירה אותו, והיא בעלת הבית של עצמה. מעכשיו היא קובעת ותקבע למי יש או אין כניסה.
כשקמה ושוחחנו, הילה אמרה שנגענו בנקודה כל כך עדינה ומדוייקת אצלה - "בעלוּת הבית" שלה על גופה ועל נפשה.
כנראה בעבר היא נתנה לאחרים לעשות בה כרצונם ולא היה לה הכוח לעמוד מולם.
לפיכך היה ברור לנו שגם היום עברנו שלב נוסף בדרך להתמודדות האמיתית עם הסרטן. כל השלבים עד כה מנקים אותה מדברים מיותרים ומחזקים אותה לקראת ההמשך.
יהי רצון שתהיה שנה טובה ומתוקה ושתגזור עלינו רק גזירות טובות, ושהילה תתנקה מעבירה ומעברה לקראת הריפוי האמיתי והשלם.
