דלקת ריאות וכליה מסתורית

יום גשום אחד חזרה בתי מהגן יחד עם צהלה (שם בדוי) חברתה הטובה.
הן נכנסו הביתה סחוטות מהגשם ומיד השליכו את מעיליהן לרצפה. כבר ממבט חטוף בצהלה ראיתי שהיא חולה.
עיניה היו מכווצות, אפה אדום, ומהרגע שהתיישבה על הספה בסלון לא הפסיקה לדבר בקול יללני.
התקשרתי לאמה להגיד לה שהבת שלה חולה וכדאי שתראה רופא בהקדם.
האמא החלה להתנצל, שדווקא לקחה אותה לרופא בבוקר והוא אמר שהכל בסדר.
"את מרשה לי להציץ לה בכפות הרגליים ולנסות להבין דרכן מה המצב?" הפתעתי אותה בשאלה.
"בטח" היא השיבה והבטיחה לחזור כמה שיותר מהר מהעבודה שלה.

חלצתי לצהלה את מגפיה, הסרתי בזהירות את הגרביים שהיו דבוקים מרטיבות ועוד לפני שבכלל נגעתי בכפות רגליה יכולתי לראות שהאזור המייצג את ריאותיה בוער בצבע אדום. נגעתי במצחה. הוא היה חם מאד.
מרחתי על רגליה קרם והתחלתי לעסות בעדינות. כשנגעתי באזור של הריאות היא ממש בכתה.
זכרתי היטב את מה שלמדתי פעם אצל ד"ר דה-מוסקיטה, שקול יללני יכול בהחלט להצביע גם כן על דלקת ריאות.
היה לי ברור שהיא סובלת מדלקת ריאות חריפה.
ניסיתי להרגיע אותה עם עיסוי עדין של כל כף הרגל, עשיתי לה סיבובים עדינים עם האגודלים שלי ברפלקסים של מקלעת השמש והכליות, ואז חשתי משהו מאד מוזר!
משהו בכליות שלה לא היה נורמלי בכלל. ברגל השמאלית יכולתי להרגיש את האנרגיה של הכליה ואילו ברגל הימנית - כלום... מה קורה פה לעזאזל? חשבתי בשקט לעצמי.
המשכתי לעבוד עוד כמה דקות על הריאות והסינוסים ועל כל מערכת החיסון שלה,
ולבסוף השכבתי אותה על הספה, מכוסה בשמיכה, עד שאמה תבוא לקחת אותה. היה לי הרבה מה לומר לאמא שלה!

כשהיא סופסוף הגיעה, עמוסת רגשי אשמה, אמרתי לאמה מיד לקחת את צהלה בדחיפות לרופא.
"אבל הרופא ראה אותה הבוקר ואמר שאין לה כלום" ניסתה להתגונן.
"אז תחליפי רופא!" אמרתי לה בחדות. "או שתסעי איתה עכשיו לבית חולים. יש לה דלקת ריאות רצינית מאד ואי אפשר לשחק עם זה. היא חייבת לקבל אנטיביוטיקה עכשיו!"
ראיתי על פניה את ההתלבטות מה לעשות.
"וגם..." הוספתי, הפעם בהיסוס, כי לא ממש ידעתי מה לומר לה, "אם כבר תיקחי אותה לבית חולים, תבקשי גם שיבדקו מה קורה עם הכליה הימנית שלה..."
ראיתי שהיא נדרכת: "מה ראית בכליה הימנית שלה?"
לא ידעתי מה לומר. בעצם לא ראיתי כלום, וזה מה שהלחיץ אותי. ידעתי שאני בטח נשמעת הזויה, אבל בכל זאת השבתי לה: "קשה לי להגיד, אבל הכליה הימנית שלה כאילו בלי אנרגיה בכלל. כדאי מאד שיבדקו אותה ביסודיות..."
האמא תקעה בי מבט מוזר, הודתה לי וסחבה את צהלה למכונית.
התפללתי שבאמת היא תיקח אותה לטיפול מיידי.

למחרת האמא התקשרה אלי וסיפרה לי כך:
"הלכתי איתה אתמול מהבית שלכם ישר לרופא אחר. הוא שלח אותנו מיד למיון.
בביה"ח אמרו שבאמת יש לה דלקת ריאות ממש רצינית ושהיא חייבת לקבל מיידית עירוי עם אנטיביוטיקה ישר לווריד.
אז עכשיו אני איתה בבי"ח וב"ה היא כבר מתחילה להתאושש."
שמחתי מאד לשמוע שצהלה במקום הנכון והודיתי לאמה שהיא טורחת לעדכן אותי.
הייתה שתיקה קלה מעבר לקו,
ואז היא הוסיפה: "ולגבי מה שאמרת לי על הכליה הימנית שלה... תוכלי שוב להגיד לי מה הרגשת שם?"
תיארתי לה שוב את תחושת חוסר האנרגיה שחשתי וביקשתי ממנה שנית שתגיד לרופאים לבדוק מה קורה שם.
שוב הייתה שתיקה
ואז היא דיברה לאט:
"אני מספרת לך משהו שאף אחד לא יודע, כי שמרנו את זה בסוד מאז שצהלה נולדה:
היא נולדה רק עם כליה אחת, בצד שמאל. בצד ימין אין לה כליה בכלל.
הרופאים אמרו שזה לא נורא ושהיא תצליח להסתדר רק עם כליה אחת, שזה לא אמור להפריע לה בחיים...
וכשפתאום דיברת על האנרגיה שחסרה לה בצד ימין - הייתי בשוק איך "עלית" על זה..."

גם אני הייתי בשוק. מה זה שוק? הלם מוחלט...
הייתי אז עם ותק של 10 שנות ניסיון וזו הייתה בהחלט ההיתקלות הראשונה שלי במצב כזה של איבר פנימי חסר...
זה רק הוכיח לי שוב, בפעם האלף, שכפות רגליים לא יכולות לשקר...

מה רבו מעשיך ה'!

למה בכלל אני פותחת את הבלוג הזה?

"אני רוצה לכתוב באינטרנט על החוויות שאני עוברת", אמרה לי הילה,
"כדי לתת תקווה לחולים נוספים, כדי להראות להם שלא הכל אבוד... כדי לספר להם קצת מהניסיון שלי!"
כך אמרה לי חברתי הילה לפני כשנתיים, כשליוויתי אותה במסע המפרך והמטלטל של מחלת הסרטן שהיא עברה.

את הילה הכרתי דווקא כשחלתה במחלה הנוראה.
גרנו באותו יישוב 6 שנים ומעולם לפני כן דרכינו לא הצטלבו.
בעצם הצטלבו לרגע, כשבועיים לפני שנודע לה שהיא חולה.
קפצתי יום אחד לביתה יחד עם בנותי, כשחיפשנו כלוב לארנבות. היא כתבה לי במייל היישובי שהם מוסרים כלוב וישמחו להעביר אותו אלינו.
ואז פגשתי אותה בפעם הראשונה. היא נראתה לי אשה חביבה, טובת לב ועם חיוך נעים ובליבי שאלתי את עצמי למה היא מחזיקה כל הזמן את הבטן שלה.
כעבור שבועיים קיבלתי תשובה: בבטנה של הילה התגלה גידול סרטני מתקדם.
היישוב היה כמרקחה. כולם התגייסו לעזור למשפחה שלה בארוחות.
במייל שלחה שכנתה הודעה, כי כל אוכל ועזרה יתקבלו בברכה.
בארוחות אני לא משהו... חשבתי לעצמי, אבל כתבו "כל עזרה אחרת"? אולי אני יכולה להציע לה טיפולים ללא תשלום: רפלקסולוגיה, עיסוי, הילינג... נשמתי עמוק והתקשרתי להציע את הצעתי המוזרה.
רויטל, שכנתה הנאמנה של הילה, אמרה שתשאל אותה ותחזור אלי.
היא חזרה הרבה יותר מהר משציפיתי: "תוכלי לבוא אליה כבר מחר? היא כל כך נסערת מהבשורה שקיבלה, ותשמח אם תצליחי להרגיע אותה..."

אני זוכרת היטב את היום ההוא.
זה היה יום שישי.
בבוקר לפני כן טיפלתי בהילינג במטופלת ותיקה שלי וסיפרתי לה שאני הולכת לטפל במישהי עם סרטן. המטופלת הזאת, שבעצמה מתָקשרת, עצמה את עיניה ואמרה לי כך:
"הסרטן שיש לה אלים מאד. בגלל שאת עובדת ממקום נקי הוא לא יפגע בך, אבל בכל טיפול שימי כוס מים לידך ותעיפי את כל האנרגיות השליליות אל המים, שבסוף כמובן תשפכי... זה סרטן אלים וחמקמק.
גם כשיראה שהוא עובר ונחלש - תמיד הוא יכול לחזור, ובגדול... אבל כן, את בהחלט יכולה לעזור לה!"
נרגשת הגעתי לביתה של הילה, לא ממש יודעת מה להגיד לה. איך מעודדים מישהי שהתבשרה שיש לה סרטן במימדים מפלצתיים בבטנה? ושהגרורות גם פגעו בכבד? עולמה חרב עליה בבת אחת. מה אני, הקטנה, יכולה לעשות עבורה?
הילה חיכתה לי במיטה.
עיניה היו נפוחות מבכי ונשימתה כבדה.
החלטתי להתחיל מרפלקסולוגיה בכפות רגליה ומשם לזרום.
באותו רגע נשאבתי לתוך מסע עוצמתי, שלא שיערתי מה יהא בסופו.
מיד אחרי שהתפללתי לבורא שידריך אותי מה לעשות וכיצד לטפל, קיבלתי (לתדהמתי!) הדרכה מופלאה ומדוייקת.
הילה ואני הפכנו בן-רגע לחברות למסע.
היא הייתה גיבורת הסיפור, ואילו אני החיילת שליוותה אותה בדרכים העקלקלות, כאשר קול עליון מדריך אותי על כל צעד ושעל.
אחרי מספר חודשים של עבודה אינטנסיבית, בה הילה החלה לפרוח ולהגשים חלומות ישנים (סריגה, גינון...) היא סיפרה לי על רצונה לכתוב באינטרנט על הטיפולים שהיא חווה, כדי לעזור לחולים נוספים לנסות את מה שיש לרפואה הטבעית להציע, במקביל לכימותרפיה ולהקרנות של הרפואה הקונבנציונלית.
עודדתי אותה לעשות זאת, אך היא הייתה מדי עסוקה.
בינתיים אני התחלתי לתעד את הטיפולים בה, מפני שבכל פעם מחדש הייתי נפעמת מהעומקים שהגענו אליהם ומהדימויים שהופיעו בהם.

טיפלתי בהילה במשך יותר משנתיים. לפעמים בתדירות של פעמיים בשבוע, לפעמים רק פעם אחת.
חוויתי איתה את העליות והמורדות של המחלה, ניתוחים, אישפוזים ממושכים בביה"ח, הצטמקות קיצונית ואחר כך התנפחות מנוזלים, חתונה של בן אהוב ובר-מצווה של בן אחר, עד לסוף העצוב, בו השיבה הילה את נשמתה לבורא.

החלטתי לכתוב את הבלוג הזה לזיכרה של הילה האהובה.
היא מאד עודדה אותי לעשות זאת ורק עכשיו אני מוצאת לכך את הכוחות...
החלטתי לא לכתוב כאן רק את מה שחוויתי בטיפולים איתה, אלא זכרונות שיש לי מטיפולים משמעותיים נוספים שחוויתי בעשרים ושתיים השנים בהן אני מטפלת.

ואני מתפללת, ריבונו של עולם, שכמו שעזרת לי לסייע להילה ז"ל ושלחת אותה אלי ברגע הנכון ובמקום הנכון, כך גם תשלח את הבלוג הזה לעיניים הנכונות... שיביא תועלת ותקווה למי שזקוק לכך...

אנא אלי,
אנא אלי,
עשה אותי כלי לשליחותך!