הטיפול התשיעי בהילה - סליחה

ג' תשרי תשע"ב  1.10.11

ב"ה, מטיפול לטיפול התחלתי לראות שינויים מעניינים אצל הילה, לא רק במצבה הבריאותי.
עד כה, למשל, ליד מיטתה של הילה היה מרכז תקשורת אלקטרוני כמו בחדר מצ"ב: מחשב, פקס, טלפון נייח, טלפון נייד בטעינה.
אחרי שדיברתי איתה בפעמים הקודמות על כך שהגוף צריך לישון בסביבה נקייה משדה אלקטרומגנטי, ואחרי שהיא התחילה לתפוס בעלות-בית על הגוף של עצמה, הגעתי לחדרה והופתעתי לגלות שכל המכשירים פונו ממנו! עכשיו היה ברור לכולנו שהאנרגיה במקום נקיה וזורמת...

במהלך ראש השנה הילה הצליחה להגיע לתפילות קרוב לביתה ולא יצא לנו לקיים טיפול בחג עצמו.
אבל הבוקר, בזמן התפילה של שבת, הגעתי אליה מוכנה ומזומנה.
היום, בלי הקדמות של רפלקסולוגיה, ניגשנו ישר לעניין, עם הילינג דרך כפות הרגליים.

ראיתי מול עיני ערפילי טוהר רכים, שממלאים את גופה של הילה ועוטפים אותו בעדינות.
ביקשתי ממנה שתגיד לי הכין הערפילים הללו נתקלים בהתנגדות ולא מצליחים להמיס את הנקודות הקשות.
הילה אמרה שהיא מרגישה זרימה חזקה וטובה בכל הגוף, חוץ מנקודה אחת באזור הכתפיים.

הנחתי את כפות ידי באזור האחורי של כתפיה, קרוב לשכמות. היא הרגישה בעיקר את צד שמאל, שיש בו נקודה קטנטנה שמציקה לה, ואחרי רגע שהתמקדה בה - חשה כאב של ממש.
הנחיתי אותה להתמקד בנקודה, ולהגדיל אותה כמו במיקרוסקופ, שתראה בדיוק מי או מה מכאיב לה שם.

הילה: אני רואה שם קוץ! קוץ דק שתקוע עמוק. הוא כל כך עמוק, ממש לאורך כל הצד השמאלי של הגוף, עד כף הרגל. הוא מכאיב נורא! (גונחת מכאב)

אני: שימי על הידיים שלך כפפות שעשויות מערפילי הטוהר שממלאים לך את שאר הגוף, קחי פינצטה של זהב טהור ותתחילי למשוך את הקוץ החוצה. כשהוא כבר בחוץ ברובו, תמשיכי למשוך אותו בעדינות עם הכפפות, עד שכולו יצא.

הילה (כעבור דקה): הוא יצא לגמרי והשאיר לי פצע.

אני: יופי, עכשיו תשליכי אותו לאש ותסתכלי איך הוא מתכלה לגמרי...

הילה: הוא נשרף לגמרי, אבל הפצע שהשאיר - כואב.

אני:
עכשיו תחפני בידיים מהחומר המרפא של ערפילי הטוהר ותדחפי אותו בעדינות למקום שהיה בו הקוץ, שיקרר וימלא את החלל הצר והארוך שנותר.
(אחרי כמה נשימות עמוקות...)
הימים עכשיו הם ימי חסד ורחמים, ימי סליחות... תרגישי בלב שלך גרעין של סליחה שהולך וגדל, גדל ומתפשט, וממלא את כל החור הארוך שהותיר בך הקוץ.
הסליחה סולחת לכל מי או מה שגרם לקוץ הזה להיכנס לאן שנכנס. הפרטים כבר לא חשובים. את פשוט משחררת את הכאב שעוד נותר שם.
הסליחה ממלאה לך את הגוף: מהבטן העליונה לבטן התחתונה, גב, רגליים, זרועות וכו' וכו'.
את טסה עם הסליחה בכל אזור ואזור בגוף ומשחררת את כל המטענים העודפים של חוסר-סליחה...
חבילות של כעס, קינאה ונקמה משתחררות ונופלות ממך בעזרת הסליחה.
הסליחה מקבלת צורה פיזית, היא חותכת את כל החבלים בגוף שלך שמחזיקים את המטענים המיותרים.
תרגישי איך את קלה עכשיו, כמה משקל מטורף ירד ממך, משקל מיותר...
...יש עוד מקום אחד שלא שחררת בעזרת הסליחה!
נותר מטען שלך בעצמך. מקום בו את לא סולחת לעצמך, והוא עמוק וחזק, כבר שנים... הוא יושב לך במקום מאד מדוייק בגוף, תרגישי אותו עכשיו.

הילה הניחה את ידה על הסטרנום שלה.

הילה (נרגשת): זה כאן!

אני: נכון, ובנוסף לכך שאת לא סולחת לך, את גם מענישה את עצמך.

הילה (פתאום מתנשפת בזעזוע ובתדהמה): גזרתי על עצמי עונש... עונש מוות!

אני (עם יד על האזור שהראתה):  יש לך הזדמנות נדירה עכשיו, בשעת רצון של עשרת ימי תשובה, לבטל את העונש הזה שגזרת על עצמך. קודם כל תרגישי איך הסליחה מנתקת את המטען הכבד שיושב שם והוא נופל ומשחרר אותך. תסלחי לעצמך! לגמרי, בשלמות!
ועכשיו תגידי על העונש "מבוטל" שלוש פעמים.
אין צורך להמיר אותו בשום עונש או יסורים אחרים! פשוט לבטל ודי!

הילה (בקול נרגש): מבוטל! מבוטל! מבוטל! (מתנשמת ובוכה)

כאן, עם הרבה הילינג באזור הראש, תיארתי להילה תחושה ענקית של שחרור, שהיא יצאה עכשיו מהכלא שיצרה לעצמה והיא חופשיה ובת-חורין.
היא מסונוורת אחרי שנים שבהן כמו ישבה בצינוק.
הדרכתי אותה לשכב על דשא מחוץ לכלא, בעיניים עצומות, ולחוש את השמש הנעימה מלטפת אותה.
לשכב ולהרגיש איך זה להיות חופשיה, אחרי שנים של עונש. שפשוט ביטלו את גזר-דינה והודיעו לה שהיא משוחררת.
לסיום, הוריתי לה לראות קור דק של זהב, שמחבר בין הלב שלה לקב"ה בעולמות עליונים, והוא ישמור עליה בהמשך מכל מיני מהמורות, פחדים והפרעות וימשוך אותה קדימה.

עשיתי לה תנועות של "הסרת הקסדה" מעוצמת הרכות והילינג בצ'אקרות הכתר והאוזניים.
גם מצאתי את עצמי אומרת לה שהיא קיבלה עכשיו את החיים שלה במתנה ושתצמח בכיוון חדש.

ראיתי שהיא נמצאת במצב עמוק במיוחד, וחיכיתי לידה ארוכות עם כוס מים, עד שהיא תתאושש.

הילה התאוששה לאט . לחשה שהיא מרחפת מאד גבוה.
היא פחדה לפקוח עיניים, כי לא רצתה לעזוב את תחושת הקלילות שאחזה בה.

לבסוף, אחרי כעשר דקות, כשהתרוממה לשתות, אמרה שהיא באמת משוחררת. שפתאום היא מסונוורת ורואה הכל יותר צבעוני ויותר חזק.
פתאום היא מבינה כמה הענישה את עצמה עם לבוש שחור וחסר-צבע ויופי...

היא גם תפסה את ידי ונישקה אותה בדמעות, מילמלה משפטים כגון: "את המצילה שלי... אין לך מושג איזו נשמה של קדוש יש לך שהצלחת להוציא אותי מהמקום הזה..." ופרצה בבכי.

ואני? אני הרגשתי כאילו גם אני יצאתי יחד איתה כמו מתוך חלום או טראנס...
הרגשתי כמו חייל שנשלח למשימה, בלי לדעת יותר מדי פרטים, ופשוט ביצע את תפקידו, כשאת ההנחיות הוא מקבל מהמפקד בקשר... ושיחרר את המטרה בשלום...

הילה התאוששה עוד וסיפרה לי על משפחתה.
התלהבה שהנה, היא מצליחה לדבר על הוריה בלי לבכות וכבר ללא סערת רגשות, כי היא באמת השתחררה מהם בעזרת הסליחה.

עלו לי בראש הפסוקים שאנו אומרים כל שנה לפני יום הכיפורים:
"יושבי חושך וצלמוות, אסירי עוני וברזל... פדו נפשם מרדת שחת... מוסרותיהם ינתק..."
והרגשתי שבאמת, בזכות הזמן הזה ועת-הרצון והרחמים, ייתכן כי הילה ניצלה מגזר דין מוות.


מאז הטיפול הזה חלפו חמש שנים. במהלכן הילה נפטרה בסופו של דבר. או אולי תחילתו של דבר?
הבנתי שהמוות הוא לא סוף. הוא רק נקודת מעבר ברצף שנשגב מבינתנו.
אני חושבת שלפחות היא יצאה מהעולם הזה מפוייסת יותר ושלמה עם עצמה.
זכיתי לראות בתקופה המופלאה בה עברתי איתה מסעות-נפש במחוזות שונים כיצד היא מרפאה מערכות יחסים שלה עם משפחתה, ושלה עם עצמה.
היא שבה לדבר עם אמה בלי לכעוס על משקעי העבר, וחזרה להיות ילדה קטנה ואהובה.

על תובנות בנושא האמהות עוד אכתוב בעז"ה פוסט רציני מאד בפני עצמו.

בינתיים, בחודש הרחמים והסליחות,  אני מאחלת לכולנו, שנצליח לסלוח לכל מי שאי פעם פגע בנו,
והכי הכי חשוב - שנצליח לסלוח לעצמנו!

הטיפול השמיני בהילה - מי פה בעלת הבית?

 כ"ז אלול תשע"א 26/9/11

אחרי כמה טיפולים, בהם עלו עניינים אישיים שמפאת כבודה של הילה לא אעלה אותם כאן, הגענו לטיפול השמיני מרגישות כמו חברות שנים רבות.
הילה שאלה אותי היום אם יש 'קיצור דרך' לטפל בסרטן, אם היא יודעת בדיוק מה גרם לו. היא רמזה על כך שברור לה שזה בא ממישהו במשפחתה הקרובה בצעירותה ומהיחסים ביניהם.
היא אמרה שאתמול הרגישה רע וכאב בכבד לאחר שהנושא של המשפחה שוב נגע בה. קרובים מעברה התקשרו ולא היו לה כוחות-נפש לדבר איתם.
עניתי לה שלא נראה לי... שאלתי אותה אם היא מרגישה חזקה מספיק כדי להתעמת עם הנושא העמוק הזה והיא הודתה שלא.
אז איפשרנו לעצמנו להתחיל שוב ולראות לאן תוביל אותנו הדרך היום...

הרגשתי שהיום זורמת במרבית אזורי גופה אנרגיה טובה, אבל ייתכן שישנם עוד כמה מקומות בהם היא נתקעת, כי אין לה מעבר.
הילה דיווחה שמשהו בעמוד השדרה שלה לא זורם.
החלטנו להתעמק בו.
האזור החסום היה בתחתית עמוד השדרה.
הדרכתי אותה לדמיין שהיא נכנסת למעלית בחלק העליון של עמוד השדרה שלה, לוחצת על כפתור ויורדת למטה למטה...
איתה במעלית נמצאים אנשים מהיישוב שתומכים בה ובאו לעזור. הדלת נפתחת לאט, היא יוצאת החוצה, ומה היא רואה?

הילה ראתה סלע גדול, משונן ואפרפר, עומד בכל כובדו על הרצפה.
הנחיתי אותה לכוון את האנשים שבאו לעזור לה שירימו את הסלע והיא רק תראה להם איך ולאן.
האנשים הקיפו את הסלע והרימו אותו בקלות, העמיסו על משאית וזו נסעה ונעלמה משם למקום לא ידוע.
אחרי שהסלע נעלם, התחילו כולם לטאטא ולשטוף את את החדר, עד שלא נותר שם זכר לסלע התקוע.
ביקשתי מהילה להביט סביב ולספר לי מה היא רואה.

הילה: "ריצפה וקירות. הכל ריק."
אני: "האם נעים לך עכשיו להיות בחדר הזה?"
הילה: "לא. הוא ריק ואין בו כלום".
אני: "אז את יכולה עכשיו לרהט אותו ולמלאו כרצונך. כולם עומדים לשירותך ומביאים לך מיד את כל מה שאת מבקשת."

הילה ביקשה שטיח חמים ורך שימלא את כל הרצפה, קירות צבועים בצבע קרם, ספות רחבות כתומות, תמונות (בתמונה אחת ענקית מצוייר נהר שעובר בעיר, ובתמונות נוספות לידה - הנהר ממשיך לזרום בקטן יותר, עם הרבה פרחים, טבע ועצים). ליד הספות יש אהיל קטן וליד קיר נוסף עומדת ספריה ענקית עם המון ספרים.

אחרי שהייתה שבעת-רצון מכל מה שמילא את החדר, עודדתי אותה לשבת לנוח ולהזמין את כל מי שהיא רוצה ל"חנוכת החדר". היא הזמינה ודיווחה שממש מלא באנשים.
ביקשתי ממנה לדמיין את עצמה נואמת נאום והאנשים ממלאים לה את החדר במתנות: כל מיני עציצים וקישוטים. היא יכולה להשאיר את מה שהיא אוהבת ולהוציא את מה שלא נראה לה.
בכלל, הדגשתי את העובדה שלחדר נכנסים רק מי שהיא בוחרת ורוצה, כי היא בעלת הבית והיא מחליטה מי ומה יהיה שם.

לאחר שכולם נפרדו ממנה לשלום ויצאו - "הושבתי אותה" על הספה. שאלתי אם חסר לה שם משהו, אם היא רוצה דבר נוסף. הילה השיבה שכורסא.
מיד הופיעה שם כורסא והילה התיישבה עליה.

הדרכתי אותה לשבת בנוחיות ולשקוע בה, לחוש את גופה רפוי ואת ראשה נשען על המסעד. שתרגיש את האנרגיה זורמת לאורך גבה, הצמוד בהתאמה מושלמת לקו המתאר של הכורסא.
שתשב בנחת ותחוש את ההבדל בין החדר הריק שהיה שם קודם ובין החדר המלא והנעים שיש שם עכשיו.
שתביט סביבה בהכרת-תודה על מה שיש לה, לה עצמה, והכל שייך לה. היא בעלת הבית.

אחרי כן הדרכתי אותה לקום מהכורסא, להעיף מבט פרידה בחדר שלה, שתוכל לחזור אליו בכל עת שתרצה, להיפרד מהשומר העומד ליד דלת הכניסה, לחזור למעלית ולעלות בה למעלה בחזרה. ואז לחזור לתוך הגוף שלה כאן ועכשיו.

כששכבה כך על הצד ועיסיתי את גבה בתנועות עדינות יחד עם נענועים של עוצמת הרכות, אמרתי לה שלא חשוב מי או מה שם לה את הסלע בחדר ההוא, העיקר הוא מה שיש לה עכשיו ואין עוד צורך להתעסק בעבר.
כנראה מישהו בעברה מנע ממנה צורך בסיסי שהיה בה וחסם את הדרך אליו, אבל עכשיו היא גילתה את המחסום והסירה אותו, והיא בעלת הבית של עצמה. מעכשיו היא קובעת ותקבע למי יש או אין כניסה.

כשקמה ושוחחנו, הילה אמרה שנגענו בנקודה כל כך עדינה ומדוייקת אצלה - "בעלוּת הבית" שלה על גופה ועל נפשה.
כנראה בעבר היא נתנה לאחרים לעשות בה כרצונם ולא היה לה הכוח לעמוד מולם.

לפיכך היה ברור לנו שגם היום עברנו שלב נוסף בדרך להתמודדות האמיתית עם הסרטן. כל השלבים עד כה מנקים אותה מדברים מיותרים ומחזקים אותה לקראת ההמשך.

יהי רצון שתהיה שנה טובה ומתוקה ושתגזור עלינו רק גזירות טובות, ושהילה תתנקה מעבירה ומעברה לקראת הריפוי האמיתי והשלם.

הטיפול השלישי בהילה - שקרים.

י"ג אלול תשע"א 12/9/11


אחרי הטיפולים הקודמים, בהם יצאו מתוככי הילה דברים מפחידים ומסעירים, תהיתי מה צפוי לנו עכשיו.
לא היה לי שמץ של מושג על מה נעבוד הפעם. הרגשתי כמו טיפוס הרפתקן וספונטני שנותן לנסיבות להוביל אותו אל היעד הבא.

אל ביתה של הילה צעדתי ברגל, מאריכה את הדרך בכוונה, כדי לבקש מהבורא הדרכה מדוייקת והגנה צמודה.
התפללתי אליו שיעזור לי להיות קשובה, לקול הפנימי שמדריך אותי, וגם להילה עצמה.

הילה נראתה יותר רגועה מאז הפעם הראשונה שנפגשנו ושכבה בציפייה על המיטה.
כשהבטתי בכפות רגליה קפץ מול עיני אזור הלב, שהיה מיובל, כהה וקשה, ונראה עם חסימה רצינית.
שאלתי אותה מה היא מזמינה הפעם, ולגמרי לא הופתעתי כשהיא ביקשה להתמקד באזור הלב, כי הוא מרגיש לה חסום.

עצמתי עיניים ונכנסתי איתה פנימה, לאן שהיא הובילה...
הגענו אל אזור הלב שלה. היא ראתה שם סלע מלא חורים.
חשתי שהוא מעורר בה רגשות ועניינים שאין לה כוח להתעמת איתם,
לכן לא נתתי לה להתעמק בצורתו, אבל כן ביקשתי שתתחיל למוסס את קצותיו ולפורר את מה שאפשר.
הדרכתי אותה לאחוז בו בשתי ידיה ולעקור אותו מתוך האדמה שבה הוא תקוע.
היה לה קשה להרים אותו, אז הוריתי לה לראות את כל המלאכים שנוצרו מהתפילות שהקהילה מתפללת עבורה, ושתיעזר בכוח שלהם להרים את האבן ולהשליכה בנשיפה למדבר מרוחק.
הילה עשתה כן, וכששמעתי את נשיפתה החזקה שאלתי מה היא רואה עכשיו.
היא הביטה למטה לשקע שהסלע הכבד הותיר, וראתה שם חורים וחריצים עמוקים, כמו שורשים של שיניים.
מהחורים הללו התחילו לצאת שקרים.
שקרים רבים שסיפרו לה בילדותה אשר פגעו בה.
הדרכתי אותה לדמיין כיצד מהחורים האלה מתחילים עכשיו לנבוע מים נקיים וטובים,
שמציפים את האזור ושוטפים הכל כלפי מטה.
הילה זרמה עם המים, אך לפתע חשה כאב חזק באזור הצלעות בצדה הימני.
שאלתי אותה מה היא רואה שם.
היא תיארה לי כמו מין אמבה חלקלקה בצבע כתום, מימית כמו ג'לי וארוכה מאד.

הדרכתי אותה שתשטוף את הדמות בעזרת זרימת המים כלפי מטה, לכיוון הזרת הימנית, שתצא דרכה.
לצערי, התהליך הזה כאב להילה מאד.
היא ממש הרגישה את הדבר הזה מחליק ועובר לה לאורך הרגל, ארוך וכמעט לא נגמר, גם דרך כלי הדם.
כשאני עשיתי לה הילינג עם תנועות של ניקוי והוצאה לכיוון הזרת, כאבה לה הברך, אחריה השוק, ואז העקב, ולבסוף הזרת.
לדבריה הדבר יצא, אך היא התנשפה בכאב, כי הזרת עדיין המשיכה לכאוב לה.
רק אחרי עיסוי אינטנסיבי של הזרת ושל הרגל דיווחה הילה על יציאה מוחלטת של "הדבר הזה".

כעבור דקות אחדות, כשהיא נרגעה, הדרכתי אותה להרגיש את המים הזורמים מהלב שלה אל שאר הגוף, למעלה, למטה ולצדדים, שתרגיש היכן המרכז שלה בבטן ושתחוש, סוף כל סוף, איך כולה, רק היא, ממלאת את כל גופה, מכף רגל ועד ראש.
שתרגיש איך היא אוהבת את מה שיש לה, מפני שזו היא ולא אף אחד אחר.

הגוף של הילה רעד.
היא הרגישה מוצפת באהבה.
היא ממש ראתה את כל היישוב שלנו דוחף לפני כן את האמבה הכתומה,
היא חשה אהבה עצומה, כפי שלא חשה מעולם.

בסוף הטיפול הילה חיבקה אותי וסיפרה לי על הגילגול הקודם שלה, כמה הוא השפיע והכביד עליה, ממש כמו סלע!
ואיזו הקלה עצומה חשה עכשיו, אחרי תהליך הניקוי המדהים.
ברוך ה'!

הטיפולים הראשונים בהילה - להביט לסרטן בעיניים.

י' אלול תשע"א. 9/9/2011

סופסוף הגעתי לטפל בהילה, שבעצם ביקשה הרגעה בעקבות ההלם על בשורת הסרטן השוכן בגופה ועל חומרת המצב.
שמתי ברקע מבער עם שמן לבונה, הידוע בסיועו לשלווה ולמדיטציה, והתחלתי לעשות להילה רפלקסולוגיה עדינה מאד ומלטפת.
כשהתחלתי להעביר לה אנרגיה חמה ושוטפת דרך כפות הרגלים, היא אמרה פתאום שהיא מרגישה חום נעים עולה במעלה רגליה, אך נתקל בהתנגדות באזור הבטן.
עברתי לשבת לצידה והנחתי את ידי בנקודות ג'ין שין בכתף ובירך.
בהסכמתה, התחלתי לעבוד עם דימיון מודרך.
לא ממש ידעתי מה אוציא מפי. התפללתי לקב"ה שינחה אותי מה להגיד והמילים כמו קלחו מעצמן;
כיוונתי אותה להביט פנימה לאזור החסום והמתנגד ולתאר לי מה היא רואה.
הילה ראתה מערות.
עצמתי את עיני וראיתי בדימיוני יצורים מפלצתיים ועתיקי-יומין ששכנו המערות הללו, מלאי אבק ומזקינים, עם עיניים מאד מסכנות.
הדרכתי אותה שתדמיין שמש באזור מקלעת השמש, שזורחת ומאירה את המערות החשוכות עם היצורים שאולי הפחידו אותה, שתביט להם בעיניים, תקבל אותם באהבה ותיפרד מהם לשלום.
הילה אכן נפרדה מהם, לא בקלות.
ואז התחיל לכאוב לה מאד באזור הכבד.
שם היא ראתה והרגישה את היצור הכי מפחיד ואלים.
גם אני ראיתי אותו מול עיני: מעין תמנון שחור ושעיר, עם המון רגליים מתפתלות, שאחוזות באיברים בסביבה ומהודקות אליהם בחוזקה.
נלחמנו בו בכל הכוח:
הדרכתי אותה לעמוד מולו ולהרגיש את כל הכוח והעוצמה של התפילות שכולם מתפללים עבורה, ושתעקור לו רגל אחר רגל ותנתק אותו מכל איבר שהוא נאחז בו בתוכה, שתמיס אותו עם העוצמה של האור החזק שעכשיו נמצא בה.
אמרתי לה שעלולים לעלות מתוכה רגשות, תמונות ומחשבות, שהיא יכולה להוציא בנשיפות ובבכי.

הילה ממש נכנסה לאקסטזה, התנשפה ובכתה, ויחד צעקנו לדבר הזה שיצֵא, כמו דיבוק!
לבסוף, אחרי שעה ארוכה של מכאובים ומאמץ - הוא יצא, ברוך ה'.

זו הייתה הפעם הראשונה בה ניקינו את הכבד.
הילה שכבה לנוח ולהתאושש מהחוויה, שתיארה אותה כמו לידה...
(גם אני התרגשתי מאד וישבתי לנשום עמוק על כיסא לצידה)
היא אמרה שהרבה כעס יצא ממנה, כעס של שנים, שקשור לחוויה שעברה בילדותה.
לדבריה היא הרגישה כבר שנים שהכעס הזה נמצא בה, אבל מעולם לא היה לו שם, והוא בא רק בהבזקים.
עכשיו היא ראתה אותו במלואו ונפטרה ממנו לשלום.

כעבור יומיים באתי שוב אל הילה:

י"ב אלול  11/9

גם הפעם התחלנו מכפות הרגליים ועלינו עם אנרגיה למעלה, כשאני מבקשת מהילה להגדיר לי בדיוק היכן האנרגיה נתקלת במחסום.
שוב זה היה משהו באזור הבטן, שגרם לה גם לחוש מחנק בגרון.
עבדנו עליו עם דימויים של אהבה ומלאכים. ב"ה הוא יצא מהפה. היא ירקה אותו החוצה, אולי גם קצת הקיאה.
שוב הרגשתי כמו סוג של דיבוק או שד שיוצא ממנה... זה היה מסעיר ומפחיד למדי...

כשנרגעה כעבור שעה, חשה הילה הקלה גדולה וסיפרה לי שראתה עכשיו את הגילגול הקודם שלה, בו היא הייתה ילדה נרדפת בשואה, שסיימה את חייה בגיל מוקדם מדי.
היא אמרה שזה השפיע לה בדברים מסוימים על חייה הנוכחיים, ועכשיו, ב"ה, היא השתחררה מזה.

כמו כן היא גם התוודתה בפני שאין לה שום זכויות.
מכיון שהיא קצת מתַקשרת בעצמה, היא ידעה שתגיע למצב קרוב למוות ומה שיעזור לה זה רק זכות הרבים ותפילות של הציבור.
כך הבנתי איך היא נכנסת בקלות למצבים האלה של התבוננות פנימית.
הסתבר שיש לה ניסיון עם שיטת סילבה וגם את הקטע של תיקשור.
בסוף הטיפול אמרה לי הילה שהגעתי לה משמיים, כי הניקיון שבי מאפשר לי להיכנס לתוכה בקלות, בלי התנגדויות.

מה רבו מעשיך ה'.

אמאל'ה, גילגול!

לאה באה לסדרת טיפולי הילינג.
אחרי החוייה שהייתה לי איתה בטיפול הקודם הרגשתי יותר משוחררת והרשיתי לעצמי להקשיב במין סוג של קשב שלא חוויתי מעולם.
כל טיפול היה שונה מקודמו. בכל פעם צץ עניין אחר.
בתחילת כל טיפול עיסיתי עם כפות הרגלים ומשם נכנסתי לעולם חדש ובלתי צפוי.
בטיפול השני ידי נמשכו לעבוד על אזור הצוואר שלה.
עצמתי עיניים, נשמתי עמוק ולחצתי בעדינות על החוליות הצוואריות.
ואז פתאום...  ראיתי מול עיני העצומות תמונות כמו מחזיון תעתועים:
ילדה שחורה, קטנה ועירומה, נגררת בגסות עם חבל שקשור סביב צווארה על ידי אדם מבוגר.
היא נופלת וכושלת והגבר מקים אותה במכות אכזריות, והיא, המסכנה, נחנקת ומחרחרת כשהחבל מתהדק על צווארה.
זו הייתה חוויה קשה מאד. יכולתי לחוש על בשרי את תחושת החנק וחוסר האונים.
מה אני יכולה לעשות ריבונו של עולם? שאלתי בליבי.
והתשובה באה ברורה: היי איתה שם, במקום הזה. הורידי ממנה את החבל ונחמי אותה.
פעלתי כמו מתוך טראנס, בלי לחשוב יותר מדי.
ראיתי את עצמי מגיעה למקום בו הושפלה הילדה האומללה עד עפר.
שחררתי את החבל מצווארה, ליטפתי וחיבקתי אותה. נתתי לה לשתות מים ובמשך דקות ארוכות עמדתי איתה וסיפקתי לה חום ואהבה.
סרקתי שוב את אזור הצוואר של לאה, עם יד שמאל הקולטת, ויכולתי לחוש עכשיו פעימות רגילות של אנרגיה זורמת בחופשיות. נשמתי לרווחה.

כשהסתיים הטיפול היססתי אם לשתף את לאה בתמונה המזעזעת שראיתי,
אבל החלטתי שאין לי מה להפסיד וסיפרתי לה.
לאה הנהנה בראשה ולא הייתה מופתעת כלל:
"כן, כן", אמרה, "אני יודעת שהייתי לפני כמה גילגולים באפריקה... זה לגמרי מתחבר לי..."
היא גם דיווחה שלפני שהגעתי לצווארה היא חשה שם מועקה כבדה, ועכשיו אחרי הטיפול הרגישה שחרור עוצמתי מאד והרבה רוך.

הדהים אותי באיזו מטופלת זכיתי. לא בכל יום פוגשים מטופלת כזו רוחנית!
בהמשך, כשהטיפולים בהילה התקדמו, סיפורים שלה על תמונות שעלו במהלך הטיפול מחיים קודמים כבר נשמעו לי כעניין שיגרתי. כי כמו שאמרתי, לאה הייתה מעין הכנה לטיפולים בהילה.

המקרה הראשון שחוויתי עם לאה הזכיר לי את דודתי המנוחה גרטי יורגנסן-מאייר מגרמניה,
אשר פיתחה שיטת טיפול ייחודית: בעזרת החזרת מטופליה לגלגול הקודם שלהם, פטרה אותם ממיחושים וממחלות פיזיות לחלוטין.
כשהתארחתי אצלה בירח הדבש שלי לפני עשרים שנה ושמעתי ממנה על הצלחותיה,
ניסיתי לשכנע אותה שתגלה לי לפחות סוד קטנטן מהדרך בה היא גורמת לאנשים רציונאליים שסובלים ממיגרנה חזקה לראות את עצמם פתאום בגלגול קודם שלהם.
גרטי הייתה אישה מקצועית וקשוחה, ולצערי לקחה איתה את סודה לקבר.
כל מה שהסכימה אז היה להסביר לי, שכמעט כל כאב כרוני או מחלה מטרידה נובעים בעצם מטראומה בגיל צעיר, או מחוויה קשה באחד מהגלגולים הקודמים.
העניין הזה כבר נזכר עוד הרבה לפני שגרטי, ששרדה את השואה, נולדה, בספרי קבלה ובתרבויות רבות, במזרח הרחוק וגם אצל שכנינו הדרוזים.

לשמחתי ולמזלי, סיפקו לי לאה והילה הזדמנות פז לחוות משהו מהתחום המופלא הזה
ואני אסירת תודה על כך.

ההקדמה לטיפולים בהילה

היום אני מבינה שכמה חודשים לפני הטיפול הראשון שלי בהילה

הקב"ה שלח אלי את לאה (כמובן שם בדוי) כדי להעניק לי כמה כלים שעוד לא הכרתי.

לאה הגיעה אלי אחרי חקירות שתי וערב שעשתה לי בטלפון, היכן למדתי, האם אני מטפלת בהילינג ומי המדריך הרוחני שלי שאיתו אני מתָקשרת וגם, מה אני עושה כדי לאבחן.

ברגע הראשון הרגשתי לא נעים וכמעט טרקתי לה את הטלפון, שתחפש מישהו אחר.

אבל מיד התעשתתי ועניתי לה, שבטיפולי הילינג אני לא מתקשרת ולא מאבחנת, אלא רק משמשת כצינור להעברת אנרגיה ותו לא.

כנראה שזה מצא חן בעיניה, כי בסופו של דבר היא הגיעה אלי, ואפילו ביקשה סדרת טיפולים.

מעט חששתי מהטיפול הראשון בה, כי הייתה לי הרגשה שהיא תולה בי תקוות גדולות מדי.

וגם, לא נעים לומר, היא המטופלת הראשונה מזה שנים שבאה לטיפול הילינג בלבד. כולן תמיד רוצות עיסוי, או רפלקסולוגיה, או שיאצו, ומתוך זה אני גם גולשת להילינג בלי לשים לב.

ועכשיו מה? שעה שלמה אעבור לה על כל הצ'אקרות? כבר כמעט שכחתי את המיומנות הזאת...

אבל לאה הגיעה. נשכבה על מיטת הטיפולים ואני התפללתי לריבונו של עולם, שיצילני מן הביזיון ויעביר דרכי אל לאה את מה שהיא זקוקה לו.

בהתחלה ניסיתי לסרוק לה את השדה האנרגטי, אבל חשתי מדי נרגשת וחסרת-ביטחון. הידיים שלי נמשכו כמו מגנטים אל כפות רגליה. ביקשתי מלאה רשות להתחיל עם קצת רפלקסולוגיה, כי עבורי זהו שער הכניסה לגוף.

לאה הנהנה, והתחלתי את עבודתי הרגילה, עם פחות לחיצות ויותר העברות של חום כלפי מעלה.

ואז פתאום נזכרתי בלחיצות העדינות והאנרגטיות של ג'ין שין ג'טסו שלמדתי לפני יותר מעשור, וידעתי בתוכי שזה מה שיתאים לה.

ידי הובילו אותי לאורך מסלולי האנרגיה של גופה ונכנסתי לשלווה של נשימות עמוקות ומיוחדות.

הטיפול נע בין הלחיצות על המסלולים ובין מגע עדין בשבע הצ'אקרות של לאה.

כעבור שעה לאה פקחה את עיניה והביטה בי נפעמת:

"וואו! אף פעם לא חוויתי כזה טיפול עוצמתי! כאילו הקב"ה טיפל בי בעצמו..." ופצחה בתיאור של כל הצבעים שראתה מול עיניה לאורך הטיפול. 

"מתי קובעים לפעם הבאה?" שאלה בשקיקה.

בפעם הבאה שטיפלתי בה, נכנסתי כבר יותר בביטחון לטיפול, שוב דרך כפות הרגליים.

בטיפול הזה התחלתי לפטפט עם ה' בתוכי: "מה הנקודה הבאה שעלי לגעת בה? וכמה זמן?" עצמתי את עיני, נשמתי עמוק, והיה נדמה לי שאני שומעת: "בצד הפנימי של הברכיים, תשע נשימות עמוקות..."

כך עברתי מאזור לאזור, מאיבר לאיבר, עד שמצאתי את עצמי אוחזת בכתפיה ומקרינה לתוכן אור חמים.

פתאום שמעתי קול נעים ונמוך מדבר אל לאה ואומר לה: "חזקי ואמצי בתי היקרה, אני תומך בך כל הזמן..."

פקחתי עיניים בבהלה והבטתי בפניה של לאה, לראות אם אולי היא אמרה את המשפט המוזר הזה.

אבל לאה נראתה שקועה במצב מדיטטיבי עמוק ופיה היה סגור.

"רק שאני לא מתחילה לדמיין קולות" חשבתי לעצמי בדאגה...

הטיפול הסתיים ולאה שוב פקחה עיניים נרגשות.

"כשהיית בכתפיים שלי", אמרה לי, "הרגשתי את הנוכחות של אבא שלי, שנפטר לפני שנה. ממש נוכחות חזקה, כאילו הוא פה!" חשבתי שאני מתעלפת ומיד התיישבתי. סיפרתי לה על המשפט ששמעתי לפני כן: "חזקי ואמצי בתי היקרה, אני תומך בך כל הזמן..."

לאה הנהנה בראשה כאילו בדיוק לזה ציפתה והודתה לי במילים חמות:

"זו בדיוק השפה של אבא שלי, ואין לי ספק שהוא העביר לי מסר דרכך. זה בא לי בדיוק בזמן, בדיוק המילים שהייתי זקוקה להן בתקופה הספציפית הזאת! ואגב, הטיפול היום היה ממש מדויק ושחרר לי את האזורים התפוסים..."

החוויה שהייתה לי בטיפול הזה הותירה אותי עם התרגשות גדולה מצד אחד, אך גם עם חששות כבדים שאני מתחילה לדמיין קולות... נזכרתי בסרט "רוח רפאים" ובוופי גולדברג המצחיקה בתור המדיום שמתקשרת עם העולם הבא...

לפני שלאה עזבה את הקליניקה היא אמרה לי בטון אמהי: "נעמה, כדאי שתסמכי על התחושות שלך ותקשיבי להן!"

"מי יודע מה יהיה בטיפול הבא?" תהיתי ביני לביני.

את התשובה המדהימה, שלגמרי הפילה אותי לקרשים, אשתדל לכתוב בעז"ה בפוסט הבא.

על סינוסיטיס וצחוק

שלומי היה בחור צעיר ורציני, שנראה טרוד מאד כשהגיע אלי לקליניקה בפעם הראשונה.
כבר בשיחת הטלפון הבהיר לי כי הוא מצפה מהרפלקסולוגיה שתפטור אותו לחלוטין מהסינוסיטיס שהוא מרבה לסבול ממנו.
הציפורן החודרנית בבהונותיו והזינוקים שהוא קפץ כשנגעתי לו בקצות האצבעות הבהירו לי מעבר לכל ספק שאכן הבחור סובל מדלקת חריפה במערות אפו.
כידוע, סינוסיטיס נובע בדרך כלל גם מתזונה לקויה.
הסברתי לשלומי, תוך כדי עיסוי של כפות רגליו, שיש מזונות שעליו להימנע מהם, על מנת שהדלקת לא תחזור.
שלומי הביט בי בחשד והתאונן:
"אבל אמרת לי בטלפון שהרפלקסולוגיה תעזור. מה פתאום עכשיו את מוסיפה לי עניינים של אוכל?"
השבתי לו כי הרפלקסולוגיה אכן תנקה את גופו מרעלים ותרפא את הדלקת. אבל איני יכולה להבטיח לו בריאות נצחית כל עוד הוא מעמיס על המערכת שלו פסולת רעילה.
"אז מה אסור לי לאכול?" שאל שלומי בחשש.
נתתי לו רשימה: מוצרי חלב פרה, אוכל מטוגן,קמח לבן...
"אבל זה מה שאני תמיד אוכל בעבודה: פלאפל, פיצה ובורקס! איך נראה לך שאני אעמוד בזה???" באה התגובה.
הסברתי לו ביתר אריכות על הנזקים של הג'אנק פוד ושפשוט אין לו ברירה אם הוא רוצה להיפטר מהסינוסיטיס אחת ולתמיד.
שלומי יצא מהטיפול בפנים מאוכזבות והאמת היא שלא ציפיתי לראות אותו שוב. ידעתי שבאמת יהיה לו קשה להקפיד על האוכל.
אבל הוא חזר.
וסיפר לי איך בגבורה רבה התאפק לא לקנות את המאכלים עתירי השומן והטראנס ובמקומם אכל ירקות טריים ואוכל ביתי... והעיקר - שהוא התחיל לסבול פחות מהסינוסיטיס!
לקח לנו זמן של חמישה טיפולים עד ששלומי כבר הרגיש נקי כמעט לחלוטין מהנזלת המטרידה.
בטיפול האחרון, כשעבדתי על הרפלקס של הבטן שלו, התחיל פתאום שלומי לצחוק.
זה היה צחקוק קטן, ושלומי מיד התנצל ואמר שאין לו מושג למה הוא צוחק...
חייכתי לעצמי, כי זו הייתה פעם ראשונה שפניו הרציניות הוארו בחיוך.
אחרי דקה שוב נפלט לו צחוק... ועוד אחד... עד שהוא הפך למבול מטורף של צחוק, חסר-שליטה לגמרי!
גם אני נדבקתי וצחקתי ושנינו התפקענו מצחוק במשך כמה דקות.
"אני חייב טישו..." התפתל שלומי בצחוקו ומיד הושטתי לו חבילה של ממחטות נייר.
שלומי קינח את אפו וצחק... צחק וקינח, קינח וצחק, עד שלבסוף נשם עמוקות ובישר לי נדהם:
"וואו! אני מרגיש שפתאום אני יכול לנשום...".
הנזלת נעלמה לחלוטין, הצחוק פסק ושלומי קם המום מהתופעה המוזרה שזה עתה הוא חווה.
הוא דיווח לי אחרי חודש שברוך ה' הנזלת לא חזרה לו ושהוא ממשיך להקפיד על תזונה בריאה ומרגיש הרבה יותר טוב גם בכל שאר האספקטים של חייו.

על זאת כנראה נאמר: הצחוק יפה לבריאות...

דלקת ריאות וכליה מסתורית

יום גשום אחד חזרה בתי מהגן יחד עם צהלה (שם בדוי) חברתה הטובה.
הן נכנסו הביתה סחוטות מהגשם ומיד השליכו את מעיליהן לרצפה. כבר ממבט חטוף בצהלה ראיתי שהיא חולה.
עיניה היו מכווצות, אפה אדום, ומהרגע שהתיישבה על הספה בסלון לא הפסיקה לדבר בקול יללני.
התקשרתי לאמה להגיד לה שהבת שלה חולה וכדאי שתראה רופא בהקדם.
האמא החלה להתנצל, שדווקא לקחה אותה לרופא בבוקר והוא אמר שהכל בסדר.
"את מרשה לי להציץ לה בכפות הרגליים ולנסות להבין דרכן מה המצב?" הפתעתי אותה בשאלה.
"בטח" היא השיבה והבטיחה לחזור כמה שיותר מהר מהעבודה שלה.

חלצתי לצהלה את מגפיה, הסרתי בזהירות את הגרביים שהיו דבוקים מרטיבות ועוד לפני שבכלל נגעתי בכפות רגליה יכולתי לראות שהאזור המייצג את ריאותיה בוער בצבע אדום. נגעתי במצחה. הוא היה חם מאד.
מרחתי על רגליה קרם והתחלתי לעסות בעדינות. כשנגעתי באזור של הריאות היא ממש בכתה.
זכרתי היטב את מה שלמדתי פעם אצל ד"ר דה-מוסקיטה, שקול יללני יכול בהחלט להצביע גם כן על דלקת ריאות.
היה לי ברור שהיא סובלת מדלקת ריאות חריפה.
ניסיתי להרגיע אותה עם עיסוי עדין של כל כף הרגל, עשיתי לה סיבובים עדינים עם האגודלים שלי ברפלקסים של מקלעת השמש והכליות, ואז חשתי משהו מאד מוזר!
משהו בכליות שלה לא היה נורמלי בכלל. ברגל השמאלית יכולתי להרגיש את האנרגיה של הכליה ואילו ברגל הימנית - כלום... מה קורה פה לעזאזל? חשבתי בשקט לעצמי.
המשכתי לעבוד עוד כמה דקות על הריאות והסינוסים ועל כל מערכת החיסון שלה,
ולבסוף השכבתי אותה על הספה, מכוסה בשמיכה, עד שאמה תבוא לקחת אותה. היה לי הרבה מה לומר לאמא שלה!

כשהיא סופסוף הגיעה, עמוסת רגשי אשמה, אמרתי לאמה מיד לקחת את צהלה בדחיפות לרופא.
"אבל הרופא ראה אותה הבוקר ואמר שאין לה כלום" ניסתה להתגונן.
"אז תחליפי רופא!" אמרתי לה בחדות. "או שתסעי איתה עכשיו לבית חולים. יש לה דלקת ריאות רצינית מאד ואי אפשר לשחק עם זה. היא חייבת לקבל אנטיביוטיקה עכשיו!"
ראיתי על פניה את ההתלבטות מה לעשות.
"וגם..." הוספתי, הפעם בהיסוס, כי לא ממש ידעתי מה לומר לה, "אם כבר תיקחי אותה לבית חולים, תבקשי גם שיבדקו מה קורה עם הכליה הימנית שלה..."
ראיתי שהיא נדרכת: "מה ראית בכליה הימנית שלה?"
לא ידעתי מה לומר. בעצם לא ראיתי כלום, וזה מה שהלחיץ אותי. ידעתי שאני בטח נשמעת הזויה, אבל בכל זאת השבתי לה: "קשה לי להגיד, אבל הכליה הימנית שלה כאילו בלי אנרגיה בכלל. כדאי מאד שיבדקו אותה ביסודיות..."
האמא תקעה בי מבט מוזר, הודתה לי וסחבה את צהלה למכונית.
התפללתי שבאמת היא תיקח אותה לטיפול מיידי.

למחרת האמא התקשרה אלי וסיפרה לי כך:
"הלכתי איתה אתמול מהבית שלכם ישר לרופא אחר. הוא שלח אותנו מיד למיון.
בביה"ח אמרו שבאמת יש לה דלקת ריאות ממש רצינית ושהיא חייבת לקבל מיידית עירוי עם אנטיביוטיקה ישר לווריד.
אז עכשיו אני איתה בבי"ח וב"ה היא כבר מתחילה להתאושש."
שמחתי מאד לשמוע שצהלה במקום הנכון והודיתי לאמה שהיא טורחת לעדכן אותי.
הייתה שתיקה קלה מעבר לקו,
ואז היא הוסיפה: "ולגבי מה שאמרת לי על הכליה הימנית שלה... תוכלי שוב להגיד לי מה הרגשת שם?"
תיארתי לה שוב את תחושת חוסר האנרגיה שחשתי וביקשתי ממנה שנית שתגיד לרופאים לבדוק מה קורה שם.
שוב הייתה שתיקה
ואז היא דיברה לאט:
"אני מספרת לך משהו שאף אחד לא יודע, כי שמרנו את זה בסוד מאז שצהלה נולדה:
היא נולדה רק עם כליה אחת, בצד שמאל. בצד ימין אין לה כליה בכלל.
הרופאים אמרו שזה לא נורא ושהיא תצליח להסתדר רק עם כליה אחת, שזה לא אמור להפריע לה בחיים...
וכשפתאום דיברת על האנרגיה שחסרה לה בצד ימין - הייתי בשוק איך "עלית" על זה..."

גם אני הייתי בשוק. מה זה שוק? הלם מוחלט...
הייתי אז עם ותק של 10 שנות ניסיון וזו הייתה בהחלט ההיתקלות הראשונה שלי במצב כזה של איבר פנימי חסר...
זה רק הוכיח לי שוב, בפעם האלף, שכפות רגליים לא יכולות לשקר...

מה רבו מעשיך ה'!

למה בכלל אני פותחת את הבלוג הזה?

"אני רוצה לכתוב באינטרנט על החוויות שאני עוברת", אמרה לי הילה,
"כדי לתת תקווה לחולים נוספים, כדי להראות להם שלא הכל אבוד... כדי לספר להם קצת מהניסיון שלי!"
כך אמרה לי חברתי הילה לפני כשנתיים, כשליוויתי אותה במסע המפרך והמטלטל של מחלת הסרטן שהיא עברה.

את הילה הכרתי דווקא כשחלתה במחלה הנוראה.
גרנו באותו יישוב 6 שנים ומעולם לפני כן דרכינו לא הצטלבו.
בעצם הצטלבו לרגע, כשבועיים לפני שנודע לה שהיא חולה.
קפצתי יום אחד לביתה יחד עם בנותי, כשחיפשנו כלוב לארנבות. היא כתבה לי במייל היישובי שהם מוסרים כלוב וישמחו להעביר אותו אלינו.
ואז פגשתי אותה בפעם הראשונה. היא נראתה לי אשה חביבה, טובת לב ועם חיוך נעים ובליבי שאלתי את עצמי למה היא מחזיקה כל הזמן את הבטן שלה.
כעבור שבועיים קיבלתי תשובה: בבטנה של הילה התגלה גידול סרטני מתקדם.
היישוב היה כמרקחה. כולם התגייסו לעזור למשפחה שלה בארוחות.
במייל שלחה שכנתה הודעה, כי כל אוכל ועזרה יתקבלו בברכה.
בארוחות אני לא משהו... חשבתי לעצמי, אבל כתבו "כל עזרה אחרת"? אולי אני יכולה להציע לה טיפולים ללא תשלום: רפלקסולוגיה, עיסוי, הילינג... נשמתי עמוק והתקשרתי להציע את הצעתי המוזרה.
רויטל, שכנתה הנאמנה של הילה, אמרה שתשאל אותה ותחזור אלי.
היא חזרה הרבה יותר מהר משציפיתי: "תוכלי לבוא אליה כבר מחר? היא כל כך נסערת מהבשורה שקיבלה, ותשמח אם תצליחי להרגיע אותה..."

אני זוכרת היטב את היום ההוא.
זה היה יום שישי.
בבוקר לפני כן טיפלתי בהילינג במטופלת ותיקה שלי וסיפרתי לה שאני הולכת לטפל במישהי עם סרטן. המטופלת הזאת, שבעצמה מתָקשרת, עצמה את עיניה ואמרה לי כך:
"הסרטן שיש לה אלים מאד. בגלל שאת עובדת ממקום נקי הוא לא יפגע בך, אבל בכל טיפול שימי כוס מים לידך ותעיפי את כל האנרגיות השליליות אל המים, שבסוף כמובן תשפכי... זה סרטן אלים וחמקמק.
גם כשיראה שהוא עובר ונחלש - תמיד הוא יכול לחזור, ובגדול... אבל כן, את בהחלט יכולה לעזור לה!"
נרגשת הגעתי לביתה של הילה, לא ממש יודעת מה להגיד לה. איך מעודדים מישהי שהתבשרה שיש לה סרטן במימדים מפלצתיים בבטנה? ושהגרורות גם פגעו בכבד? עולמה חרב עליה בבת אחת. מה אני, הקטנה, יכולה לעשות עבורה?
הילה חיכתה לי במיטה.
עיניה היו נפוחות מבכי ונשימתה כבדה.
החלטתי להתחיל מרפלקסולוגיה בכפות רגליה ומשם לזרום.
באותו רגע נשאבתי לתוך מסע עוצמתי, שלא שיערתי מה יהא בסופו.
מיד אחרי שהתפללתי לבורא שידריך אותי מה לעשות וכיצד לטפל, קיבלתי (לתדהמתי!) הדרכה מופלאה ומדוייקת.
הילה ואני הפכנו בן-רגע לחברות למסע.
היא הייתה גיבורת הסיפור, ואילו אני החיילת שליוותה אותה בדרכים העקלקלות, כאשר קול עליון מדריך אותי על כל צעד ושעל.
אחרי מספר חודשים של עבודה אינטנסיבית, בה הילה החלה לפרוח ולהגשים חלומות ישנים (סריגה, גינון...) היא סיפרה לי על רצונה לכתוב באינטרנט על הטיפולים שהיא חווה, כדי לעזור לחולים נוספים לנסות את מה שיש לרפואה הטבעית להציע, במקביל לכימותרפיה ולהקרנות של הרפואה הקונבנציונלית.
עודדתי אותה לעשות זאת, אך היא הייתה מדי עסוקה.
בינתיים אני התחלתי לתעד את הטיפולים בה, מפני שבכל פעם מחדש הייתי נפעמת מהעומקים שהגענו אליהם ומהדימויים שהופיעו בהם.

טיפלתי בהילה במשך יותר משנתיים. לפעמים בתדירות של פעמיים בשבוע, לפעמים רק פעם אחת.
חוויתי איתה את העליות והמורדות של המחלה, ניתוחים, אישפוזים ממושכים בביה"ח, הצטמקות קיצונית ואחר כך התנפחות מנוזלים, חתונה של בן אהוב ובר-מצווה של בן אחר, עד לסוף העצוב, בו השיבה הילה את נשמתה לבורא.

החלטתי לכתוב את הבלוג הזה לזיכרה של הילה האהובה.
היא מאד עודדה אותי לעשות זאת ורק עכשיו אני מוצאת לכך את הכוחות...
החלטתי לא לכתוב כאן רק את מה שחוויתי בטיפולים איתה, אלא זכרונות שיש לי מטיפולים משמעותיים נוספים שחוויתי בעשרים ושתיים השנים בהן אני מטפלת.

ואני מתפללת, ריבונו של עולם, שכמו שעזרת לי לסייע להילה ז"ל ושלחת אותה אלי ברגע הנכון ובמקום הנכון, כך גם תשלח את הבלוג הזה לעיניים הנכונות... שיביא תועלת ותקווה למי שזקוק לכך...

אנא אלי,
אנא אלי,
עשה אותי כלי לשליחותך!